1.

שחרור בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר מותנה בשני תנאים מצטברים: התנהגות טובה בזמן המאסר והעדר סכנה לציבור אחריו. אהוד אולמרט עומד בתנאי השני; הוא כבר לא יוכל לקבל שוחד ולהפר אמונים. הוא לא עומד בתנאי הראשון. זה התחיל בתרגיל המגעיל שאפשר לעשרות "עורכי דין" לבקר אותו, תוך הגשת הצהרות כוזבות כאילו הם מייצגים אותו, ועל חשבון זמני הביקור האמיתיים של אסירים אחרים. זה הגיע לשיאו בהברחת המסמכים המסווגים, גם הפעם תוך ניצול של עורך דין - שנעשתה תוך הפרה של הנחיות מפורשות שקיבל אולמרט. התחושה וההיגיון אומרים, שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה אולמרט עשה זאת. אולמרט מוכיח, שהוא לא למד כלום ב-16 חודשי מאסרו. הוא עדיין בטוח שמגיע לו יותר מאשר אחרים, הוא עדיין משוכנע שהכללים והחוקים אינם מחייבים אותו. זה אומר, שתקופת הכלא לא הביאה אצלו להפנמה ולחרטה.

2.

אף אחד, חוץ מאהוד אולמרט, אינו מתנכל לאהוד אולמרט. מה בדיוק אמורות הרשויות לעשות כאשר ראש ממשלה לשעבר נתפס על חם בהחזקה ובהברחה של מסמכים מסווגים? מה יהיה המסר לאסירים אחרים, אם אסיר מיוחס אחד יוכל להפר את ההוראות בלי לשלם מחיר? מה עם עקרון השוויון בפני החוק? אמרתי כמה פעמים בנוגע לאולמרט ואומר זאת שוב: העובדה שמישהו הוא עבריין סדרתי, היא סיבה להחמיר איתו, לא להקל איתו. די בכך שבצורה שערורייתית המדינה עשתה הסדר טיעון מגוחך עם אולמרט בתיקי השיבוש שלו, בהם ביצע עבירות שהעונשים המצטברים עליהם מתקרבים ל-25 (!) שנות מאסר. מי שאומר ש"אולמרט סבל מספיק", מתנהג כאילו מדובר במוכה גורל שניחתו עליו מכות על לא עוול בכפו. מדובר בעבריין מורשע, שהתנהגותו בכלא היא המשך ישיר להתנהגותו מחוצה לו. מי ששיבש בעזות מצח שני משפטים פליליים, הוא אותו אחד שניצל בציניות אנוכית את כללי השב"ס ואותו אחד ששם פס על ההנחיות שקיבל, תוך סיכון ממשי לביטחון המדינה. אז לאחד כזה מגיע שחרור מוקדם?! לאחד כזה מגיע שיעברו לסדר היום על עוד עבירות שלו?!

3.

דבריה של השרה איילת שקד (20.6.17), לפיהם יש לנהוג עם אולמרט במידת הרחמים, היו לא רק שגויים אלא גם חמורים. שגויים - מהסיבות שציינתי. חמורים - משום שבקשתו תלויה ועומדת בפני ועדת השחרורים, שהיא גוף שיפוטי. האמירה של השרה - הנוגדת ב-180 מעלות את העמדה שהציגה המדינה - היא הפרה ישירה של כללי הסוביודיצה. אז נכון שלא ממש מקפידים עליהם, אבל יש לצפות לפחות משרת המשפטים שלא תרמוס אותם בריש גלי.

4.

כמה מילים על החיפוש בידיעות ספרים. כאשר המדינה חוששת שמסמכים מסווגים מוחזקים במקום אינם אמורים להיות, אין זו זכותה לחפש אותם; זוהי חובתה. החוק מעניק חסיונות נקודתיים לעורכי דין ולרופאים, אך גם את אלו ניתן להסיר בצו שיפוטי במקרים כגון זה. לעיתונים ולהוצאות ספרים אין חיסיון כזה, וטוב שאין. אני מצהיר כאן, שאם יום אחד יתעורר חשד שיש ברשותי מסמכים כאלו - לא צריך צו כדי לחפש אותם בכל מקום השייך לי. עיתונאים אינם עומדים מעל החוק, גם אם כמה מעמיתי חושבים אחרת. לחיפוש הזה אין דבר וחצי דבר עם חופש העיתונות, ולא רק משום שבכלל לא מדובר בעיתון, ולא רק משום שאין סיבה להבחין בין הוצאת ספרים הקשורה לעיתון לבין הוצאות אחרות. חיסיון עיתונאי שייך למקורות, לא לעיתונאי ולא לתוצרי עבודתו. הפרקליטות נהגה בידיעות ספרים בצורה מיטיבה, כאשר הודיעה שבדיקת החומר תיעשה בנוכחות נציג של ההוצאה, כך שניתן יהיה לוודא שהחוקרים מעיינים רק בספרו של אולמרט. גילוי נאות: אני מכיר את ידיעות ספרים, עבדתי עם ההוצאה ועם מנהליה. אין לי שום יסוד לחשוש, שמישהו שם רוצה לפגוע בביטחון המדינה. אין לי שום יסוד לחשוב, שמישהו שם יפר את החוק ואת צווי בית המשפט. לכן, זעקות השבר שנשמעות מפי כל מיני גורמים מסביב - גם לא מוצדקות וגם מיותרות.

5.

בלי טיפה של ציניות, אני מאחל לאולמרט בריאות שלמה ואריכות ימים. ראשית, משום שעל מעשיו לא מגיע עונש מוות ולא שום דבר שקרוב לו. שנית, משום שהוא באמת תרם רבות למדינה במשך עשרות שנים. לצד זאת, תרשו לי לצטט את דברי רש"י שעלו בדעתי כאשר שמעתי שאולמרט חש ברע ואושפז: "זה עונשו של בדאי - אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו".