בשנת 1959 מלאו חמישים שנה לדגניה ולתל אביב. בשנה זו גם נחנכו מגרשי התערוכה שבשדרות רוקח בתל אביב, והמופע המרכזי ציין את יובל הקבוצות והקיבוצים. כמעט איש לא הזכיר את יום הולדתה של תל אביב.
ואילו בשנת 2009, כשמלאו מאה שנים לתל אביב ולדגניה, חגגו כולם את יום הולדתה של תל אביב. כמעט איש לא הזכיר את יובל המאה לקבוצות ולקיבוצים.
ועם כל הכבוד לדגניה, ולשאר הקיבוצים שגם הם ברובם כבר לא ממש קיבוצים, במקרה זה חרצה ההיסטוריה דין צדק. הרעיון השיתופי פשוט לא מתאים לרוב בני האדם, וכפי שנוכחנו לדעת ברוסיה, לא על יסודותיו ניתן להשתית מדינה.
בספרה "הגדת רות" מספרת כלת פרס ישראל לחקר המשפט, פרופסור
רות בן-ישראל, על סבה וסבתה, אבא ושרה נאמן, שהיו בין 66 המשפחות שייסדו את תל אביב, ושברחוב הקרוי על שמם היא גרה היום. ולא רק עליהם היא מספרת, אלא על עוד ועוד מאבות אבותיה, שאותם היא מכתירה בתואר "האבות המייסדים".
בספר זה, שפשוט תענוג לקרוא אותו, היא מספרת על הסבא רבא של סבתא שלה, ישראל ב"ק, שבנה עבור הפריץ של ברדיצ'ב שעון שהוצב בראש הקתדרלה, ובתשלום שקיבל תמורת בניית השעון מימן את עלייתו לארץ עם מכונות הדפוס שלו, והקים בצפת את בית הדפוס העברי היחידי בארץ ישראל. (על-פי ויקיפדיה, כבר בשנת 1577 הוקם בית הדפוס העברי הראשון בארץ ישראל, שפעל במשך כעשור).
ואותו ישראל ב"ק היה גם מחדש החקלאות היהודית בארץ ישראל, כשקיבל מאנשי הכפר ג'רמק שליד הר מירון חצי מאדמותיהם כתמורה על הצלחתו לשכנע את הפחה המצרי, איבראהים פאשה, להעניק להם הגנה מפני תושבי הכפר פקיעין שנהגו לשדוד אותם. את האדמות עיבד בנו של ישראל, ניסן ב"ק, ואיתו עוד כמה משפחות שאותן הוא העלה לארץ. רעידת האדמה בצפת, בשנת 1837, החריבה את בית הדפוס של ישראל ב"ק, והוא נאלץ להצטרף לבנו, והפך לעובד אדמה.
אלא שבשנת 1840 חזרו הטורקים וכבשו את הארץ, ומשפחת ב"ק נאלצה לנוס מאדמותיה לירושלים, שבה זכה ישראל ב"ק לקבל ממשה מונטיפיורי מכונת דפוס חדשה, שהייתה לדבריה של בן-ישראל המכונה הגדולה ביותר במזרח התיכון. כך חזר ב"ק לעיסוקו המקורי, המבוסס על מסורת משפחתית של מדפיסים שהחלה כבר בתחילת המאה השש עשרה.
זכרון היסטורי ועוד מספרת בן-ישראל על אבי סבתה, זורח מושלי, שהיה מתקן שעונים ברחוב בוסטרוס ביפו (שהפך לרחוב רזיאל), ואף התקין את השעון שבמגדל השעון. ואי-אפשר שלא להוסיף ולספר על אבא נאמן, שבנוסף להיותו בין מייסדי תל אביב גם צייר תפאורות למחזה שולמית שהועלה ביפו בשנת 1894 ולמחזה "זרובבל" שהועלה ברחובות בשנת 1895, ולאחר מכן הקים מפעל לייצור משאבות מים, ואף בנה מכונת מצות גדולה שסיפקה את כל תצרוכת המצות של היהודים בארץ ישראל.
ואת כל אלה, ועוד רבים אחרים שהיו בין מייסדי תל אביב, ובין היהודים שהיוו רוב בירושלים עוד לפני שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון, ושאיש מהם לא חלם על הקרב האחרון במלחמת עולם, שבו ינצח האינטרנציונל הקומוניסטי, רוצים למחות מזיכרוננו
עמוס עוז, שסיפר לנו על חוסר האיזון "בין הנרטיב של החלוצים המייסדים, לבין כל יתר הנרטיבים, לא רק של הימין", ו
טליה ששון שהגדירה את עצמה ואת חבריה השמאלנים בתור "צאצאי דור המייסדים של המדינה".
דברים דומים אלה של עוז וששון, המזכירים גם את זעקת השבר של
אראל מרגלית "תחזירו לנו את המדינה", מצביעים בפנינו על מפלטם האחרון של השמאלנים, שאחרי התפוגגותו של חלום השלום, ונוכח השגשוג והפריחה של מולדתנו האהובה, לא נותר להם דבר חוץ מלנסות ולשכתב את ההיסטוריה, ולספר לנו שהאבות המייסדים היו בניהם של סטלין אבינו ורוסיה אימנו.
אבל כשם שבמאבק על הזיכרון ההיסטורי ניצחה תל אביב את דגניה, כך גם לא יצליחו השמאלנים לשכתב את ההיסטוריה, ולמחוק ממנה את פועלם של אבות אבותיה של רות בן-ישראל וחבריהם, דוגמת העולה מפולניה דוד ילין, והעולה מעירק שאול יהודה, שיחדיו קנו את אדמות מוצא מהערבים כבר בשנת 1860, ארבע שנים אחרי שנישאה שרח, אחותו של שלמה יהודה, ליהושע, בנו של דוד ילין, ועשרות שנים לפני שהחלה התנועה הציונית בפעילותה לגאולת קרקעות בארץ ישראל.
"ישראל זה אנחנו" אמרה טליה ששון, והיא יכולה להמשיך לרמות את עצמה, אבל לא אותנו. כי ישראל זה גם צאצאיהם של ישראל ב"ק וזורח מושלי, וגם העולים מרוסיה שהגשימו את חלומנו "שלח את עמי". ישראל זה גם צאצאיהם של מייסדי דגניה ותל אביב, וגם העולים מצרפת שמגיעים לכאן באלפיהם בשנים האחרונות.
זה גם אתם, גברת ששון, אבל זה לא רק אתם.
