פרשת השבוע נקראת על שם האיש שהמציא את המחלוקת בעם ישראל וכך היא פותחת (במדבר טז): [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. רש"י פותח את פירושו לפסוק זה ולפרשה בכלל בהענקת ציון למדרש מסוים: וַיִּקַּח קֹרַח - פרשה זו, יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. רש"י אינו נוהג לחלק ציונים למדרשים שונים שהוא מצטט מהם בפירושו, מדוע כאן הוא חרג ממנהגו והעניק ציון למדרש הזה? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהתמיהה הגדולה על קרח היא שנקט מהלך שהיה בו סיכון גבוה מאוד לו עצמו.
קרח היה בכיר מאוד בעם ישראל, משבט לוי ומנושאי ארון הברית. גם מדרגתו הרוחנית הייתה גבוהה כמובן, ומדוע אם כן יזם כזה מהלך אבדני, שאם היה מצליח - היה מנשל גם אותו ממעמדו המיוחד? שהרי לדבריו, כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ? לפי זה גם לו עצמו אין שום זכות "להתנשא" לשאת בתפקיד המרומם אותו משאר העם. מסביר המדרש ומצטט רש"י שקרח נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על-פי הדבור. יוצא שהטענות שלו היו רק מסך עשן שהסתיר משותפיו את המניע האמיתי שלו. והדברים שהוא אומר עשויים להשמע ערבים מאוד לעמך, לכל אלה שלא זכו לקבל תפקיד מנהיגותי, וביחוד תפקיד המתגמל את נושאו בדרך כלשהי.
ואכן הדברים נשמעים כך, ערבים מאוד לאזני השומעים, והוא סוחף אתו אל מערבולת המחלוקת רבים וגם טובים מבני ישראל. כאמור, המדרש חושף כי לקרח היה מניע נסתר, אגו פגוע. מכאן אנחנו צריכים להבין שזה נכון לכל מחלוקת, שלכל אחת כזו יש מניע נסתר. אולי לא תמיד נצליח לזהות בעיה של אגו פגוע, אבל תמיד משהו מסתתר מאחורי הטיעונים הגלויים, ואת המשהו הזה אנחנו אמורים לחפש. גם אצל עצמנו, אם נקלענו למחלוקת. כי זו הדרך להתמודד עם הדבר הרע הזה, שעל כן אנחנו לומדים פרשה זו בכל שנה מחדש ובפרקי אבות מוזכרת מחלוקת זו כאבטיפוס של כל המחלוקות השליליות. ננסה אם כן ללמוד משהו ממחלוקת קרח ועדתו למחלוקות של ימינו.
הנבחרים הרבה מדי מחלוקות יש אצלנו. זה מובנה במערכת, שהרי "מפלגה" זה מלשון פילוג. ומכיוון שהמחלוקת העיקרית לכאורה היא בין ימין ושמאל, בה נתמקד הפעם, במידת האפשר. נתייחס לקצוות של שני המחנות, כי לענ"ד הם המייצגים האמיתיים, שכן כל מה שבאמצע נמצא בתנועה אל עבר אחד הקצוות, בין אם מודעים לכך ובין אם לאו. מן הסתם אף צד לא יודה בכך, אבל ההיסטוריה הקצרה של המדינה מלמדת שככה זה עובד, שאלה התהליכים, שנעים אל הקצוות. ברובד הגלוי, הימין דבק יותר במסורת ישראל, מנשקים מזוזות וכאלה, וביחד עם זה לא מתעלמים ממוסכמות אנושיות כלליות. לעומת זאת השמאל רואה עצמו מחויב יותר למוסכמות הכלליות ופחות לאלה היהודיות.
בפרשת השבוע, במגמה לסיים את המחלוקת אומר הקב"ה למשה רבנו (פרק יז): [יז] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. [כ] וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ--מַטֵּהוּ יִפְרָח... עם ישראל מכונה "העם הנבחר" וזה מושג די טעון; לא נעים לנו לחשוב שאנחנו חריגים, מעדיפים להיות כמו כולם. אומנם לא מזמן הראינו כבר במסגרת זו שהבחירה של הקב"ה בנו, מטילה עלינו חובות יתר ולא כל כך מעניקה לנו זכויות יתר, אבל לא נראה שמישהו משתכנע מהטיעון הזה עד כדי להניף בגאון את דגל ה"אתה בחרתנו מכל העמים". ולא מפני שגם חובות יתר אנחנו לא רוצים, אנחנו רק רוצים להחליט בעצמנו מה הם אותם חובות.
דומני כי השורש הרעיוני של טיעוני השמאל בישראל טמון באי הסכמה לרעיון הבחירה. כלומר, הבחירה האלקית. קורח טען כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים ואין שום הבדלי מעמדות; אין (דברים כט) רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם...מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. טען שכולם, כל היהודים שווים. אצלנו שידרגו את הטענה הזאת וכעת טוענים שכל בני האדם, כל הדעות, כל המעשים, כל הרעיונות, הכל שווה. אין טוב ורע צודק ולא צודק, המבחן היחיד הוא מה אני חושב (ובעיקר מרגיש) ביחס לנושא הנדון. אלא שהמציאות, גם הגלויה, מלמדת שאנחנו לא יכולים לברוח מהיעוד שלנו כעם הנבחר. אנחנו דורשים מעצמנו הרבה יותר ממה שכל עם אחר דורש מעצמו כי בטבע שלנו אנחנו שונים מאחרים.
