בחירתו של טראמפ לנשיאות, הביאה לשינויי גישה גדולים במדיניות ארה"ב כלפי פנים וכלפי הזירה הבינלאומית. השינויים הפנימיים קשורים בהחזרת הכלכלה, החברה והמשפט למסלול שמרני, סמי-קפיטליסטי, דמוקרטי אמיתי פחות אנרכיסטי ויותר ממוסד. חתירה לניעור הממסד הפוליטי והמוסדי במטרה ליעל מערכות אלה ולתקן כרסום ואנכרוניזם פוסט-ליברלי שהשתרשו בו בשמונה השנים של ממשל אובמה, מעמידה במוקד הסדר הציבורי את המדינה ומוסדותיה, כניגוד לגלובליזציה היפר-אקטיבית ולתלות במוסדות בינלאומיים חסרי כישורים, אתיקה וכושר ביצוע.
מהלכיו הפנימיים של טראמפ נתקלו בתחילה בקשיים רבים. הדמוקרטים סרבו לקבל את הכרעת הבוחרים וניסו להכשיל את הממשל החדש בשני מהלכים מרכזיים: דה-לגיטימציה של הנשיא והבחירות תוך שיבוש תהליכי קבה"ח במוסדות השלטון המרכזי בוושינגטון, ומדיניות לעומתית מובהקת כלפי הנשיא במדינות ובערים מרכזיות, שמושליהן או ראשיהן נמנים על מתנגדיו הפוליטיים - הדמוקרטים. תופעה מוזרה יותר ופחות רציונלית, היה הפיצול שטרם הסתיים במפלגה הרפובליקנית. נלוותה לכך התופעה שחברי בית-הנבחרים וסנטורים רפובליקנים, מהם כאלה שהתמודדו מול טראמפ בבחירות המוקדמות על המועמדות לנשיאות, נוהגים כאופוזיציה בהתייחס לחלק מהיוזמות המרכזיות של טראמפ, שעליהן ובגינן בחר בו הציבור האמריקני לנשיא. התנהלות זו מזכירה במידה לא מעטה
טירוף מערכות או מחלות אוטו-אימוניות. השינויים החיצוניים קשורים באופי יחסי החוץ והסחר הבינלאומי של ארה"ב עם מדינות אחרות ועם ארגונים כלכליים בינלאומיים ורב-לאומיים. הדגש כאן מושם על תיקון עיוותים בהסדרי הסחר הגלובליים והקבוצתיים אותם קשרה ארה"ב בהשראת הממשל הקודם, תוך שהיא מאבדת עוצמה ומשלמת על כך באובדן הכנסות, שקיעה כלכלית וחברתית מבית ופגיעה בזירה הבינלאומית.
בתחום החוץ הגדיר טראמפ שינויים יסודיים בשבע מאבני-היסוד של מדיניות הממשל הקודם: א. ברית נאטו. ב. דרכי השיתוף עם המדינות הדמוקרטיות והקהילה האירופית בראשן. ג. תיקון היחסים עם מדינות ידידותיות אחרות. ד. שמירת עליונות והגנה על אינטרסים מול הכוחות העולים בעולם ומאתגרים את העליונות האמריקנית כמעצמה עולמית בלעדית. ה. הטרור העולמי - מלחמת חורמה. ו. תפוצת הנשק הגרעיני. ז. ארגון מחדש של היחסים ההדדיים עם האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים. בכל אלה מושפעת המדיניות של טראמפ מן המוטו שקבע עוד במסע הבחירות שלו ועיקרו:
"ארה"ב קודמת לכל" (America first).
מתוך מקבץ זה, נגזרת מדיניותו כלפי האו"ם, תוך התמקדות במספר סוגיות בולטות: א. חידוש ההשפעה האמריקנית וחיזוק מעמדה בארגון. ב. השתתפות ארה"ב במימון פעולות הארגון (עד כניסת טראמפ לתפקיד, היה חלקה של ארה"ב כרבע מתקציב הארגון).
1 ג. חריגות הארגון ומוסדותיו דה-פקטו מכללי מגילת האו"ם ומן העקרונות המגולמים בהחלטות העקרוניות שנגזרו ממנה. ד.
האפליה החריפה ויוצאת הדופן של ישראל ע"י הארגון ומוסדותיו (כמדד לחוסר הגינות ואפליה של הארגון כלפי מדינות חברות). ה. עד כמה משרתים הארגון, ארגוני-המשנה והמוסדות המסונפים להם את האינטרסים של ארה"ב. בנושאים אלה ואחרים קבע מדיניות לפיה הקשר בין ארה"ב לאו"ם יהיה פונקציה של תיקון העיוותים בהתנהלות הארגון: מדיניות, הגינות, אפקטיביות, שמירה וקיום של העקרונות המוצהרים של מגילת האו"ם וטיב המוסדות המנהלים. בתחילת 2017, החל בתפקידו מזכ"ל חדש של האו"ם,
2 אנטוניו גוטיירש,
3 שהחליף את באן-קי-מון. ניסיונו המדיני וגישתו להובלת שינויים בדפוסי ההתנהלות והפעולה של הארגון, נתפסים כנוחים יותר מאלה של באן-קי-מון.
כאחראית ליישום המדיניות האמריקנית החדשה מול האו"ם, מינה הנשיא טראמפ את ניקי היילי, שרה בקבינט ואוהדת מושבעת של ישראל. בביקור שערכה לא מכבר בארץ, שהתה כאן שלושה ימים, סיירה במקומות שונים ולמדה היטב את החומר המספק תדיר נושאים לוויכוח ולניגוח של ישראל ולביקורת על ארה"ב בגלל תמיכתה בה.
אחד המהלכים שהפעילה היילי מיד עם הגעתה לאו"ם וניתן להניח שיקבל לאחר ביקורה חיזוק נוסף, הוא המאבק באפליית ישראל. שינוי המדיניות של טראמפ והמהלכים שהפעילה היילי על בסיס המדיניות החדשה, באו לאחר תקופת שפל חריפה בסוף ימי ממשל אובמה ושר החוץ שלו קרי (2016). גולת הכותרת של מציאות עגומה זו, שרק החריפה את ה"עליהום" של האו"ם על ישראל, הייתה החלטת מוע"ב 2334, בעניין ההתיישבויות הישראליות באיו"ש, שאת קבלתה אפשרה ארה"ב על-ידי כך שנמנעה מהצבעה. החלטות נוספות של מועצת זכויות האדם ושל אונסקו, לצד המשך פעילות עוינת של אונרא, משקיפי האו"ם בלבנון, נציגות האו"ם בארמון הנציב בירושלים ועוד, רק הבליטו את המציאות, שלהערכתי הייתה חייבת להוביל את ישראל לסף הערכה מחדש של יחסיה אל הארגון ועימו.
השינויים עליהם הכריז טראמפ, מינוי היילי והתנופה בה נכנסה לתפקידה, חילופי מזכיר האו"ם ותחילתם של מהלכי ישראלים המבשרים שינוי ובכלל זה הצהרת ראש הממשלה על הצורך לבטל את אונרא - מהווים נקודת מוצא טובה לאופנסיבה ישראלית באו"ם ובמוסדות המסונפים אליו, לשינוי בסיסי של מעמדה בו. ראוי להזכיר כאן את העבודה הטובה והרבה שמבצע שגריר ישראל באו"ם,
דני דנון, מאז אוקטובר 2015. דנון, שיצא לשליחות זו ללא ניסיון בינלאומי משמעותי, עם יכולות מוגבלות בשפה האנגלית וככל שניתן לשפוט גם ברגשות מעורבים, כאשר נאלץ לוותר על תפקיד שר לטובת חזית האו"ם הבלתי-אהוד, מתגלה כהפתעה חיובית. הוא דינמי, לומד במהירות וביסודיות את המציאות ותנאי הפעולה, חף משגיאות, הצליח להתמנות לסגן נשיא העצרת וליצור קשרים מצוינים עם היילי ודומה שעכשיו גם מגיע ליכולת טובה למצות את שליחותו. שיפור "תנאי-הסביבה" מצדיק בהחלט את הארכת כהונתו.
שת"פ אקטיבי עם ארה"ב, ושידוד המערכות שעובר ויעבור על הארגון בשנה-שנתיים הקרובות, יכולים וצריכים, בניהול נכון ומעורבות של רה"מ שהוא גם שר החוץ, להביא לשינוי מעמדה של ישראל באו"ם.
המצב הבינלאומי דינמי ונזיל וכזו היא גם היציבות האזורית. המצב בארה"ב ובין ארה"ב לאו"ם ולמדינות חברות אחרות בארגון אינו ברור. התהליכים המכוונים להשגת הסדר בשלבים בין ישראל לערבים בכלל ולפלשתינים בפרט, נראים כדרך ארוכה ונפתלת שסופה לוט בערפל. חמאס עדיין שקט וכמוהו גם חיזבאללה. אם יופר שקט זה, תתחולל באזור מהומה רבתי. חובה לנצל את הרגיעה הזמנית והאווירה "המפתה" של אופציות לשינוי בכדי להתקדם. המערבולת האירופית והתפכחותן של מספר מדינות כצ'כיה, דנמרק, בריטניה ואחרות מאוטופיות פוסט-דמוקרטיות, מחזקות את שעת הכושר.
מבחינתה של ישראל, ניתן להצביע על מספר נושאי-עיוות בולטים, שמומלץ להתמקד בהם:
- מדיניות האו"ם כלפי "הפליטים הפלשתינים" (ביטול אונרא והחזרת האנומליה המתמשכת הזו לדרך המלך).
- אפליית ישראל בארגוני משנה (ריבוי דיונים, שרירות החלטות, חופש פעולה ותנועה, סנקציות; בחינת האפשרות לפרוש או להשעות את חברות ישראל במספר אירגוני-משנה כמהלך התראה).
- ריבוי חריג של עיסוק בנושאים ישראלים - קביעת נורמות ממוסדות חדשות.
- תפקוד משקיפי האו"ם - שיפור, או סילוק המשקיפים.
- אפליית נציגי ישראל בבחירה לשירות במוסדות הארגון; היעד הבא, בטווח עד שנה, חברות במועצת הביטחון.
- פעילות להתאמת אמנות האו"ם למלחמה אמיתית בטרור העולמי; (האמנות הקיימות הן "בדיחה").
נושא א' לעיל הוא נושא מרכזי ודחוף, דווקא מפני שארה"ב מנהלת פעילות להשגת הסדר ישראלי ערבי ומהלך זה ללא פתרון בעיית הפליטים מחוץ לשטח א"י המערבית, צפוי לכישלון ברור. זהו מבחן אולטימטיבי גם לכוונות האמיתיות של הערבים ושל "רודפי שלום" אחרים.
