הרופאים הבכירים שהתפטרו מהדסה מבקשים להמשיך ולטפל בילדים חולי הסרטן במחלקה המטואונקולוגית שתיפתח בשערי-צדק. הילדים עצמם והוריהם מתחננים לכך. מדוע שר הבריאות, הרב
יעקב ליצמן, מתבצר בסרובו?
מנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, שהפגין אומץ לב ציבורי כשנאם בעצרת הזדהות עם ההורים, העלה שני נימוקים. בעצרת ואחר-כך בפוסט שפירסם, טען כי "אין היתכנות מעשית והצדקה מקצועית לפתיחה של מחלקה המטו-אונקולוגית בשערי צדק, מעבר לכך שזה ייצור אנרכיה במערכת". עוד הבטיח לעשות הכל כדי שהרופאים יחזרו להדסה, ופסק באופטימיות "זה אפשרי". אני מבקש לחלוק על כל קביעותיו.
כל עוד אין מסמך מנומק החתום על-ידי אנשי מקצוע, את הטענה כי "אין היתכנות" יש לדחות על הסף. באזור המרכז פועלות שלוש מחלקות, ולפי גודל האוכלוסייה סביר, כי בירושלים תפעלנה שתי מחלקות. באשר לאתגרים הלוגיסטיים שבהקמת מחלקה חדשה, פרופ' וינטראוב, מומחה עולמי שהקים את המחלקה בהדסה וניהל אותה בכשרון רב, ופרופ' הלוי מנכ"ל שערי-צדק שמוביל זה שלושה עשורים את בית-החולים בהצלחה רבה, סבורים כי הדבר אפשרי בהחלט. חזקה עליהם שהבנתם ובקיאותם כמו גם אחריותם למטופלים אינה נופלת מזו של גורמים עלומים במשרד הבריאות. הטיעון של "אין היתכנות" נראה כטיעון סרק שנועד להוריד את מתווה שערי-צדק מסדר היום.
השיקול השני בדבר "אנרכיה במערכת" הוא לב העניין. כסגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, בר סימן טוב צבר שעות רבות בניהול סכסוכי עבודה ומורגל לנתח את המציאות דרך הפריזמה הניהולית. אולם דווקא ניסיונו זה הוא בעוכריו בסוגיה הנוכחית.
המשבר אינו עוד סכסוך עבודה רגיל, אלא עילתו היא עמידה של הרופאים הבכירים על סטדנרט רפואי נאות. היטיב לנסח זאת בית-הדין האזורי לעבודה, שקבע בפסיקתו כי "אין מדובר בענייני כבוד, תקנים, דרגות ושכר, כפי שניסו להציג את הדבר. מדובר... בעניין עקרוני-ערכי ומקצועי".
למרבה הצער, נראה שפסק הדין לא נלמד, ומשרד הבריאות רואה במשבר עוד סכסוך עבודה. הוא מתרכז בבעיה הניהולית שלשיטתו צפויה באותו רגע שרופאים יווכחו כי הם יכולים, כקבוצה, להתפטר ולעבור למחלקה מתחרה. בכך לכאורה יינתן בידיהם כוח מופרז, יחסי העבודה יצאו מאיזון, ותשרור אנרכיה - בהדסה ובכל בית-חולים בארץ. תסריט הבלהות הוא שכל שני וחמישי מחלקה אחרת תעלה דרישות ותאיים על ההנהלה, ואם דרישותיה לא יענו תעבור למוסד מתחרה.
אלא שתסריט זה מופרך. קיימים תקדימים של מעבר מחלקות בין מוסדות - אפילו מהדסה (טרום המשבר) לשערי-צדק. השמיים לא נפלו. מספר המעברים הללו נותר קטן מאוד, ומעולם לא היו לתופעה שמאיימת על יציבות המערכת.
מהלך דרמטי של מעבר מחלקה שלמה מתרחש רק בהינתן פיתוי אדיר, או לחלופין מתוך מצוקה קיצונית. במשבר הנוכחי מדובר במצוקה. לרופאים שלא יכלו לתת יד למהלך שלפי הכרתם המקצועית מדרדר באופן חמור את הטיפול, לא נותרה ברירה מצפונית זולת התפטרות.
השתלשלות העניינים מתוארת בפסק הדין המפורט של בית-הדין לעבודה, שקבע חד-משמעית כי "כל הרופאים הבכירים במחלקה [עשו] מאמץ נכבד ומשמעותי לשנות את רוע הגזרה". עוד קבע בית-הדין, כי "ראוי שרופאים בכירים אלה... הפועלים לפי צו מצפונם ועקרונותיהם המקצועיים-פרופסיונליים, יזכו למקום של כבוד והערכה כראוי להם".
חדלון משרד הבריאות לנוכח מצוקת הרופאים, נמשך יותר מחצי שנה, מעלה במלוא חריפותו את המתח המובנה שבין תפקיד המשרד כמנהל המערכת לבין תפקידו כרגולטור. כמנהל המערכת, משרד הבריאות נדרש לגבות את המנכ"ל רוטשטיין, במיוחד מאחר שנדרש לבצע תוכנית הבראה כואבת. בו בזמן, מחויב המשרד לפקח על התנהלותו של בית-החולים, דבר שמחייב הקשבה לרופאים, הקו הראשון של שומרי הסף.
במשבר הנוכחי, התעלם המשרד לחלוטין מהתרעות רופאיו, ובכך נכשל בתפקידו כרגולטור. התנהלות זו בעייתית במיוחד לאור הועבדה שרוטשטין, שבראיון הראשון שלו כמנכ"ל הדסה התרברב כי "בשיבא עשיתי את המוות לכל הרגולטורים המעכבים והמרובעים... קוממתי עליי לא מעט 'שומרי סף'", הוא שור מועד.
זאת ועוד, בראיון ל
אילנה דיין בגלי-צהל בשבוע שעבר, טען בר סימן טוב "אם רוטשטיין לא בהדסה, אחרי שניסינו את כל העולם להביא להדסה, וכולם אמרו לנו 'לא, לא, לא' - הדסה נופלת; ואם אין הדסה, אין מערכת בריאות בירושלים, ספק אם יש מערכת בריאות בישראל".
בצדק שאלה אותו דיין: "המשפט הזה יכול לתת לרוטשטיין רשיון לעשות כל דבר!". אכן, רוטשטיין הדורסני נהנה מגיבוי לא מוגבל של השר והמנכ"ל, שמעמדם כרגולטור נשחק עד דק. משרד הבריאות צריך להכות על חטא, כי אלמלא סבר רוטשטיין שהרופאים הבכירים, כקבוצה, הם בבחינת בני-ערובה שיאלצו להתיישר עם כל תכתיביו, ספק אם היה מרשה לעצמו לבטל את עמדתם המקצועית ביהירות ובדורסנות, ואולי המשבר היה נמנע.
אך הלקח טרם נלמד. הציפיה של בר סימן טוב, כי הרופאים ישובו לעבוד תחת ההנהלה הפוגענית, שלא חדלה להכפישם בשעה שניסתה לכפות עליהם לתת טיפול נחות בניגוד לצו מצפונם, משקפת חוסר הבנה מטריד של המשבר ושל מהות תפקידו של המשרד כרגולטור.
רופאי בתי-החולים הם העיניים הרגולטוריות בשטח, ביום-יום, בתוך המחלקות פנימה. אם הם מעיזים, תוך סיכון אישי, לצאת מול ההנהלה ולהתריע באומץ על קלקולים מהותיים במערכת; אם עמדתם נתמכת על-ידי איגודם המקצועי ומנהל מחלקה מקבילה במדינה מצהיר שהיה נוהג כמותם באותן נסיבות; אם עמדתם התקבלה בפסיקת בית-הדין לעבודה - על המשרד להעניק להם גיבוי מלא.
במקרים קיצוניים, וכך במקרה שלפנינו, זה אומר להבטיח תעסוקה חלופית. בדיוק כפי שמקובל עם חושפי שחיתויות. אין מי שמצפה מחושף שחיותות שישאר במקום עבודה עליו הוא דווח. אנשים אמיצים אלו זכאים על-פי חוק לסיוע בהשמה תעסוקתית במקום עבודה חלופי כיון שקיים חשש שיבולע להם במקום עבודתם המקורי.
פתיחתה של המחלקה ההמטואונקולוגית בשערי-צדק היא צעד מתבקש לפתרון המשבר. לא נכון לדרוש מן הרופאים הבכירים לשוב ולעבוד תחת הנהלה שהם כבר אינם מאמינים שטובת החולים עומדת לנגד עיניה ואשר נוהגת מולם בפוגענות ודורסנות. ואי-אפשר למנוע מילדי ירושלים טיפול ראוי למחלת הסרטן בתואנה של "אין היתכנות", וגם לא בטענה שהדבר יגרום לאנרכיה ולפגיעה באינטרס הציבורי הרחב. נהפוך הוא. כעניין של מדיניות, תמיכה בשומרי סף ישרים ואמיצים מקרב אנשי הרפואה, בדומה להגנה על חושפי שחיתויות, חיונית לרגולציה אפקטיבית של המערכת. פתיחת מחלקה בשערי-צדק חשובה להבטחת שירותי בריאות נאותים לא רק לילדי ירושלים, אלא לכלל תושבי ישראל.
