מזה זמן שאני שומע פרסומת ברדיו על קבוצת נדל"ן חדשה יחסית בשוק, אבל כזו שכבר זכתה להתפרסם לא מעט בשל קשריה המסועפים בפוליטיקה ובתחום הכדורגל. השם היה נשמע לי מוכר אבל עדיין לא קישרתי. בכל זאת איש לא משער שמישהו ששירת איתך בצבא, יחלוש היום על חברה נדלנ"ית וקומה שלימה במגדלי עזריאלי. כמו שלא ידעתי ששחקן מפורסם מאוד, שירת איתי בבסיס, עד שלא הזכירו לי. אגב, ייאמר לזכותו, כבר אז הוא התבלט בצניעות ובשקט שלו. לא מזמן הגעתי לשירות מילואים ופגשתי חבר משותף שהכיר את שנינו. אותי ואת יזם הנדל"ן. "תגיד, זה הוא או שאני טועה?" שאלתי, תוך שאני נוקב בשמו של אותו יזם. "כן זה הוא, רק ששינה את שם משפחתו" ענה. תנחשו בעצמכם. עם שם משפחה בריח מזרחי, היה כנראה קשה להיכנס לליגה של הגדולים.
כבר אז, בשירות הצבאי הבנתי שמדובר באדם נמרץ ופעלתן שיודע להשיג את מה שהוא רוצה. הרבנות הצבאית, לעיתים רחוקות אומנם, הייתה יכולה עדיין לתת מקפצה טובה לחיי האזרחות. תלוי איפה אתה גר ומי דוחף אותך מאחור. עד לפני כמה שנים, הרבנות הצבאית כמו גופים קטנים אחרים בצבא, התנהלה באוטונומיה שהייתה נוחה לכולם. היום זה השתנה קצת. אותו המכר, לאחר שחרורו מהצבא, עשה את המסלול המוכר פחות או יותר. טיול, חתונה תוך כדי שירות (זה לא נדיר במגזר הכיפות הסרוגות), ילדים, לימודי עריכת דין. ובזמן הזה, שהכל היה נראה כאילו נע במסלול האוטומטי, הוא חווה משבר גירושים. ואם מתנה אחת נלקחת, אז השנייה מגיעה. הזדמנות נדלנ"ית ועוד הזדמנות. חוכמת חיים משולבת בחוכמת רחוב ובעיקר תעוזה וחוצפה, והינה הוא בתא אחד בבלומפילד (ברוך השם, רק שם הוא חולק איתו תא) עם ראש הממשלה לשעבר אולמרט, צופים בבית"ר ירושלים. ואז חתונה שנייה, וסלב בגיל שלושים וחמש. החיים חוזרים למסלול המוכר כלפי מעלה.
מגיע הרגע הזה, כמו באותה שיחת לילה מאוחרת עם איש המילואים שמשרת איתך, שאתה מבין שהגעת לגיל שכבר יהיה קשה להתחיל. בעוד שאנשים ממוצעים כמוך בילו את גילאי השמונה עשרה ועד עשרים ואחת בשירות צבאי משעמם ומשמים. למדו ועבדו פה ושם במשכורות מינימום, ובעבודות של מקסימום, יש כאלו שכבר הפכו להיות מה שאתה לא. הפכו להיות מספר חמש או שש ברשימת חמישים הצעירים המבטיחים של הפורבס או הגלובס. הספיקו למכור ולקנות לפתח ולשווק. למכור את החברה שלהם לאינטל, ולהיות מנהלים בכירים בשירות הציבורי.
כשאני שלחתי קורות לחיים בפקס למפעלי ים המלח, וציפיתי שמישהו יחזור אליי, כשאני הלכתי למשרדים שלהם בבאר שבע והגשתי את התעודות שלי לשומר בכניסה שדחף אותם למגירה יחד עם העשרות שיש לו כבר שם. כשאני חשבתי שלהיות בנקאי זו עבודה טובה, שלהיות מורה זו שליחות ולהיות שוטר זה ביטחון, יש כאלו שידעו לעשות את זה אחרת. יש כאלו שמיד עם שחרורם מהצבא, כבר התקשרו אליהם כדי להציע להם להיות מנהלים במתנ"ס המקומי. והם ברוב טובם, הסכימו להצעת העבודה הזו. יש כאלו שהתקשרו כדי להציע להם ג'וב נחשק בחברות הייטק ותעשיה מתקדמת. יש כאלו שהבינו ששליחות, זה דרך הסוכנות היהודית בקהילות בארה"ב. ואז, אחרי השליחות, הם נכנסו לעולם העסקים האמריקני, התחתנו עם יהודייה עשירה ומצליחה, והתלבטו בין רכב גדול לרכב גדול עוד יותר.
בזמן שאני חלמתי על להיות טלר והתמודדתי על משרת מינימום יחד עם כמה עשרות לתפקיד "הנחשק" הזה, יש כאלו שהוצנחו ישירות לכיסא מנהל השיווק, הכספים או מה שזה. כשאני רצתי מדלת לדלת עם דפי בוחרים, שכנעתי באידאולוגיה מעורבת בלהט עצמי לבחור בזה או אחר, יש כאלו שקיבלו את משרת יועץ הפרסום של המפלגה יחד עם שיק שמן, מנהל אגף או דירקטוריון ששם זה הכסף האמתי. כשאני חיפשתי את עצמי אחרי הבחירות שנגמרו, יש כאלו שרק התחילו לחיות אחרי הבחירות, והתחילו לחיות טוב. ואז, בשלב הזה של כמעט ארבעים, אני פתאום מבין שאם לא עשיתי את זה עד היום, כנראה שזה לא יקרה.
אני יודע. אף מדריך למודעות עצמית לא יאהב את האמירה הזו, אבל צדק מי שצדק. מי שלא עשה את המיליון הראשון שלו עד גיל שלושים, כנראה רחוק מלהיות מיליונר. פתאום בגיל של כמעט ארבעים, מתחילה להכות בך ההבנה, שיש ויש. שהיו כאלו שידעו לאן לגשת, לאן ללכת, מה ללמוד ומה לעשות. הייתה להם הכוונה. אם מלמטה ואם מלמעלה. הכוונה שיכלה לתת להם חיים יותר מהירים, ממה שנותנת לך הדרך הפשוטה והרגילה. הקפה נגמר והעוגיות כבר התייבשו. נפרדים לשלום עד המילואים הבאים.
