במלחמת השחרור, בספטמבר 1948, לא הצליח ראש הממשלה
דוד בן-גוריון להעביר בממשלה החלטה על מבצע שיתחיל בלטרון, יתקדם מזרחה לרמאללה וליריחו ויגרום לנפילתו של אזור יהודה - חברון, בית לחם, גוש-עציון ועוד לידי ישראל. לימים קרא בן-גוריון לאי-ביצוע המהלך בכינוי האלמותי בכייה לדורות. החמצה זו תוקנה כעבור 19 שנים, בשלב השני של מלחמת השחרור, כלומר במלחמת ששת הימים. החמצה זו גורמת לרבים, גם כיום, לקרוא לאזור יהודה - מקור שמו של העם - בכינוי "שטחים" ואפילו "שטחים כבושים", מתוך בערות או רשעות.
במהלך מלחמת ששת הימים הודיע מפקד חטיבת הצנחנים מרדכי (מוטה) גור ש"הר-הבית בידינו", כלומר שהמקום הקדוש ביותר לעם ישראל הוחזר לשליטת ישראל. שר הביטחון משה דיין הורה להסיר את דגל ישראל מההר. החרפה של החמצה זאת נמשכת עד היום, כאשר הוואקף והירדנים מתנהגים כאדונים בהר-הבית, ואילו ישראל, המתגאה לשווא שהיא מבטיחה חופש תפילה לכל, מונעת חופש זה מיהודים בלבד.
בתום מלחמת ששת הימים הודיע ראש הממשלה לוי אשכול ש"השטחים" יישמרו בידי ישראל כפיקדון תמורת שלום. החמצה זו נמשכת אף היא, כשישראל "הריבונית" ו"החזקה" מחזרת אחרי אויביה, כדי שאלו יואילו בטובם לקבל מידיה את לב ארץ ישראל.
במהלך 50 השנים מאז מלחמת ששת הימים נכשלה ישראל ביישוב לב הארץ. אם כעבור 50 שנה חיים רק כ-800 אלף יהודים מעבר ל"קו הירוק", הרי שמדובר בהחמצה רבתי. אם היה מדובר ב-2 מיליון יהודים, איש לא היה מעלה בדעתו גירוש גזעני תמורת שלום, "שלום", הסדר, או הסכמה של המדינות הסוניות "המתונות" שישראל תגן עליהן.
בשנת 1995 התחיל ראש הממשלה
יצחק רבין להתפכח, באיחור רב, מהזיות אוסלו ולהבין שהוכנס למלכודת מסוכנת. החמצה זו של רמטכ"ל ששת הימים עלתה לו בחייו. בינתיים כבר הוכנסו רבבות מחבלים חמושים לתוככי ארץ ישראל, כאשר מוחו של עם ישראל נשטף בשקרי "השלום" באמצעות תקשורת מגויסת. התוצאה: מלחמת אוסלו.
בשנת 2009 נענה ראש הממשלה
בנימין נתניהו ללחצו של נשיא אמריקני עוין, נאם את נאום בר-אילן ("פתרון" שתי המדינות) ואף הסכים להקפאת הבנייה היהודית. למרות שהוא יודע היטב שאין מדובר ב"פתרון", הוא מתקשה להשתחרר מהאזיקים הללו. בשנת 2017, כאשר נשיא אמריקני אוהד (יחסית, לפחות) נכנס לבית הלבן, נמשך השיח הדיפלומטי והתקשורתי כאילו "פתרון" שתי המדינות עדיין על הפרק. ההחמצה: המשך תהליך "השלום" השקרי, בלי להבהיר שאין "פתרון" שתי המדינות ממערב לירדן, כי מעולם לא היה כזה.
בניגוד למנהיגים המנוחים, ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול עדיין לתקן את ההחמצה שנולדה בימיו. במקום לדשדש ב"פתרון" שתי המדינות ממערב לירדן - "שלום" שאיננו יהודי ואיננו דמוקרטי, איננו ציוני ואיננו מוסרי, ואיננו שלום - עליו להבהיר את שקר "הכיבוש", שעם ישראל איננו כובש בארצו, ושאיסור על יהודים לבנות את בתיהם בארצם הוא גזענות.
תמצית הציונות היא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, וראש ממשלת ישראל חייב לעסוק בעידוד העלייה לארץ ובאופק מדיני ליהודים, במקום בהקמת מדינה לאויביהם. מסר ברור כזה טראמפ יכול להבין. עידוד העלייה חייב לכלול הן הקלה בתהליך הגיור והן חופש תפילה לכל, איש איש בדרכו ואישה אישה בדרכה. ההחלטות האומללות של ממשלת ישראל השבוע, בעניין הכותל ובעניין הגיור, אינן בכיוון זה, ועלולות לגרום החמצה נוספת.
