הקפאת מתווה הכותל והגבלת סמכויות הגיור בידיה הבלעדיות של הרבות הראשית הן הכרזת-מלחמה על האחדות היהודית. עם זאת, ראוי להודות שזו מצויה כבר ממילא על כרעי-תרנגולת, אלא שהחלטת הממשלה השבוע רק עלולה להעצים עוד יותר את השסע, הקיים בלאו הכי, בין שלושת הזרמים ביהדות: האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והרפורמי.
החלטת הממשלה היא, לכאורה, ניצחון ברור לזרם האורתודוכסי, שלזכותו צריך לומר במפורש שמבין שלושת הזרמים הוא הזרם היחידי השומר מכל משמר על הגחלת היהודית ועל מה שקרוי "נצח ישראל" על-פי ההלכה. אלא שעם זאת ראוי להודות שהדברים אמורים בניצחון-פירוס בלבד, באשר מדינת ישראל, במציאות של היום, אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מדינת-הלכה. אחרי ככלות הכל, חלק לא-מבוטל של העם היהודי עדיין יושב בתפוצות, והוא רחוק מלהיות אורתודוכסי.
הרחקה כשהדברים אמורים ביהדות האמריקנית, הנחשבת לזו הדומיננטית בתפוצות, אסור כמובן בתוך כך לזלזל בכוחם של הקונסרבטיבים היושבים בארצו של הדוד סם, ועל אחת כמה וכמה לא בעוצמתם של הרפורמים. אחרי ככלות הכל, אלה גם אלה הם, עדיין, תומכיה הנלהבים של מדינת ישראל, גם כאשר אין הם מקפידים על קוצו של יוד, בנוסח המקובל של הרבנות הראשית; ואם אין די בכך, הרי שגם אין להתעלם מהעובדה הברורה ששני הזרמים הדומיננטיים האלה ממשיכים לראות את עצמם כיהודיים של ממש לכל דבר, גם אם על אפה וחמתה של האורתודוכסיה הרבנית.
בשורה התחתונה צריך להודות שהחלטת הממשלה השבוע מתפרשת כסטירת-לחי מצלצלת לשני חלקיה הדומיננטיים של היהדות האמריקנית. בשל כך גובר כמובן החשש שאלה לא יסכינו עוד להושיט את הלחי השנייה שלהם כדי לספוג עליה סטירה. ישראל תשכיל על כן לנהוג, אם תעשה את המאזן הנדרש עבורה. כך או אחרת, ברור מאליו שמדינת-הלכה, ברוח האורתוכסית הקיימת, רק תרחיק, בסופו של דבר, את מרבית היהדות האמריקנית ממדינת ישראל, וחבל.
