המאבק ב"הדסה" חרג כבר מזמן מגבולות השכל הישר והנורמה הניהולית הסבירה והגיע עד לראש הממשלה ולבית המשפט העליון. מצב זה הוא
האבסורד ב
הא הידיעה. דומה שבקרוב יוכל כל עובד להודיע למנכ"ל הממונה עליו מה הוא מוכן או לא מוכן לעשות ואם לא יתקבל האולטימטום על דעת הנהלת הארגון, יהפוך אוטומטית למלחמה ציבורית "אינסופית", בזבזנית, שוחקת, טורדת וחבלנית. כל מי שמבין בנושא ובעיקר מי שאינו מבין אולם מבין בפוליטיקה נכלולית, יהיה חלק מהבוחשים בנושא ומתהליך יצירת מסך העשן על האמת. אף אחד אינו מחפש הסדר סביר או פשרה בין שלל הדעות וכלל הצרכים, אלא ניצחון "בנוק-אאוט".
אפשר מאוד שהוויכוח בראשיתו היה ענייני. אלא שהירארכיה נבנית בכדי שהמוסד יהיה בעל יכולת תמרון בתחום האפשרויות שלו כאשר תווצר מצוקה באחד המגזרים. אולם גם תחום האפשרויות של המוסד מוגבל, והדבר ידוע היטב לכל עובד ובוודאי לכל מנהל. מרגע שבעל תפקיד אינו מקבל את הכרעת המנהלים הבכירים ממנו, עליו לפרוש. אין שום רציונל לאפשר לו להחזיק במשרתו וגם ל"אינוס" סביבתו שתקבל ממנו תכתיבים אישיים כצו לאומי מחייב.
לכל מצב מורכב יש יותר מפתרון אחד ובכל קבוצת אנשים יהיה מי שיעדיף פתרון אחד על משנהו. העובדה שראש מחלקה הוא מומחה מקצועי בתחום רפואי כלשהו, אינה נותנת שהוא מומחה באותה מידה גם בתחומי הניהול ובהבנת המערכת הבריאותית כולה. מכל מקום, הוא איננו אחראי אלא על תחומו ואינו מוסמך להכתיב בנושאים אחרים.
את השיטה בה בחר מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית, פרופ' וינטראוב, לניהול מלחמתו יכול לאמץ כל ראש מפלג, מחלק, צוות, מדור וכ"ב בכל ארגון; מהם מי שעוסק בשאלות ישירות של חיים ובריאות ומהם כאלה שאצלם אלה הן תוצאות משניות או עקיפות של החלטותיהם.
רק כשקיים חשד או מידע שמתנהלת פעילות עבריינית במזיד, שיש בה סיכון חיים, יש מקום למאבק ציבורי מן הסוג שאנו רואים ב"הדסה". בכל מקרה אחר, ההחלטות חייבות להתקבל במסגרת הארגונית האחראית לנושא, במקרה זה הנהלת בי"ח "הדסה".
מאחר שהעניין הגיע כבר למשרד הבריאות, לשר הבריאות, למנכ"ל המשרד ולכל ההירארכיה האחראית למערכת הבריאות, אין סיבה או צורך בהתערבות בית המשפט, ויש לסיים את הדיון במערכת המופקדת על הניהול השוטף.
תשומת לב מיוחדת ראוי להקדיש ל"תרגיל המסריח" שנועד לחבל באותוריטה וביכולת של מנהל "הדסה" לשלוט בארגון ולשקמו, כפי שהתחייב ומונה לעשות כאשר נבחר למנכ"ל. כל המידע והשיקולים שקדמו למינוי, אינם רלוונטיים מרגע שהוחלט למנותו.
עובדי המוסד אינם "יס-מנים" חסרי דעה או אחריות, אבל גם אינם אוטונומיה בתוך הארגון. אין לקבל ולתמוך בחתרנות ואין להסכים ל"הפיכות חצר". הקשר עם "שערי-צדק", במטרה לנצל את המחלוקת ב"הדסה" על-מנת להגדיל את הממלכה ב"שערי צדק", הוא מכל הבחינות "תרגיל מלוכלך" בנוסח הפוליטי השלילי המוכר לנו מן העבר. הוא מיותר בבי"ח וגרוע בכל ארגון שתפקידו מתן שירות אופטימלי לציבור.
אף על-פי שנקל להבין את עמדת הורי הילדים החולים, שהיו ובחלקם עדיין מאושפזים, אינני "מחבב" ואינני תומך במהלכיהם לגיבוי ר' המחלקה, פרופ' וינטראוב.
הדרישה הלגיטימית היחידה שהם רשאים לדרוש מהנהלת בית החולים היא טיפול מקצועי, איכותי, ורציף לילדיהם. אין הם יכולים להכתיב באשר למי יטפל ובאיזו מסגרת ניהולית או אירגונית יעשה הדבר. שיקולים אלה נוגעים לרבים אחרים שאינם יכולים ליפול קורבן לאגוצנטריזם מקומי, גם אם סיבותיו מובנות. דומה שאצל ההורים המפגינים עתה ברחובות, החליפו הדאגה והתסכול את השכל הישר. מאבק נוקב ואגרסיבי עם משקעים שליליים, איננו מרשם בדוק לשום דבר חיובי. מוטב יפסיקו את מסע הצלב שלהם נגד בית החולים והנהלתו ויפנו לדרך ההדברות וההתפשרות, עם כל הקושי שבדבר; אין דרך אחרת.
מאידך-גיסא, חובה לזרז את הטיפול בנושא, לקבל החלטות חד-משמעיות ולהפסיק את מחול השדים לאלתר. דומני שטוב יעשו מנהלי בתי-החולים בישראל, כולם, אם יביעו במרוכז את הסתייגותם מהתערבות "זרה" - הורים, רופאים, אמצעי תקשורת, קולגות ועוד. אין מקום לניהול בתנאי אנרכיה! במיוחד לא בבתי חולים אך גם במסגרות אחרות. יש להרחיק גורמים חסרי אחריות שמנסים להכתיב מהלכים, להשפיע מהותית ולהפריע למהלך התקין של החיים. גם כך העומס עצום ולכל מטבע יש יותר מפן אחד.
