"הישרדות" אינה מילת גנאי

בשבוע שעבר, לא הרחק מאולימפיה ביוון העתיקה, קראתי את נאום התוכחה של אהוד ברק, ומסקנתו כי נתניהו מוביל את המדינה לאסון בגלל רצון ההישרדות שלו. זמן קצר לאחר מכן צפיתי בניצחון של הרפובליקאים על הדמוקרטים בבחירות מיוחדות לבית הנבחרים האמריקני בכמה מחוזות בחירה. על-רקע הכישלון הדמוקרטי החלו להישמע קולות הקוראים לננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, להתפטר מתפקידה. הגברת, בת 77 לערך, השיבה להם שאין בכוונתה להתפטר, ולא הם, יריביה, יקבעו לה מתי לפרוש מתפקידה. ננסי פלוסי מצויה בצמרת מזה 16 שנים, ומאז שנת 2003 היא מכהנת כיושבת-ראש הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, פעם כסיעת מיעוט, פעם כסיעת רוב. הנימוק המרכזי בדרישה להתפטרותה היו הכישלונות שלה, ולא רצון ההישרדות שלה בתפקידה ארוך השנים. עניינו של מאמר זה הוא לדון במושג "הישרדות" בהקשרו הפוליטי. אצלנו הפך המושג הזה לכינוי גנאי, בעיקר כלפי נתניהו, המואשם חדשים לבקרים ברצון ההישרדות שלו המוצג כחטא, כמשהו שהדמוקרטיה התקינה סולדת ממנו. לדעתי, ניתן להאשים את ראש הממשלה בחטאים רבים ולהחיל עליו את הפסוק "ויעש הרע בעיני ה'", אבל לא להאשימו ברצון ההישרדות שלו. מדוע? כי לפי תפיסתי, המהות של הפוליטיקאי היא ההישרדות. היא זאת שמאפיינת אותו ומכתיבה את התנהלותו, ולמעשה את כל דרך חייו. מי שאין לו ייצר הישרדות, אינו יכול לדעתי להיכנס ברצינות לפוליטיקה. אני מנסה להיזכר בפוליטיקאי בכיר בהיסטוריה הפוליטית הקצרה של מדינת ישראל שלא היה בו יצר הישרדות, ומתקשה למצוא. בדרך כלל המוות, מחלה קשה, הדחה משפילה, הם אלו שהורידו פוליטיקאים בכירים מהבמה הפוליטית. כישלונות בבחירות או אסונות ברמה הלאומית (כמו, למשל, מלחמת יום הכיפורים), לא הביאו את הפוליטיקאים להתפטר. אני מכיר פוליטיקאי בכיר אחד, יצחק רבין, שהכין מכתב התפטרות למקרה ש"מבצע אנטבה" יכשל. לעומתו, קחו את שמעון פרס, שייצר ההישרדות שפעם בו היה ראוי לכל שבח. הוא אכן היה פוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו. שבע נפל, ושבע קם. או הגברת לבני. אף היא מודל לפוליטיקאית, שרצון ההישרדות שלה קיבל ביטוי במעבר ממפלגה למפלגה. ואפילו בן-גוריון הנערץ, אכן פרש לכאורה מכהונתו וירד להתבודד בנגב, אך חזר לשלוט, וסופו שלמעשה גורש ממפלגתו. לא רק זאת, הטיעון שלי הוא כי גם ברק פועל בין השאר מתוך יצר הישרדות. כאן לא מדובר בהישרדות במשרה, בתפקיד, אלא בתודעה הציבורית. אכן, אני חושב שברק מנהל מאבק הישרדות, ולשם כך מפעיל את כל הכלים הדמוקרטיים. ומי יודע, אולי ההישרדות בתודעה, תביא גם תועלת פוליטית ועמדת השפעה לאומית בעתיד. כמובן שיצר ההישרדות עטוף באידיאולוגיה של "טובת המדינה" המצויה במדרון החלקלק וזקוקה להנהגה אחרת. זה טבעי, כי זאת הדרך לרכישת לגיטימיות ציבורית. לשון אחרת, זאת פוליטיקה! ובכלל, כשאני מתבונן בהיסטוריה האנושית, יש מעט מאוד מנהיגים שלא נאחזו בכיסאם; את מרביתם הורידו מהכסא רק הרעל, או החרב, או המוות הטבעי. דוגמה יוצאת מהכלל, הידועה לי, היא הקיסר קרל החמישי (1500 - 1556) ששלט בזמנו על מה שכיום הוא רוב שטח "האיחוד האירופי", שבשיא כוחו פרש למנזר ושם סיים את חייו. יש אולי עוד כמה בודדים כמותו בהיסטוריה הקדומה יותר, שהקוראים חובבי ההיסטוריה בוודאי ימצאו.