שבת שלום קהל קדוש. חֻקָּה לְטָהֳרָה פָּרָה אֲדֻמָּה הוֹרָאַת חֹק סְתוּמָה זוֹ חֻקָּה חֲקוּקָה תְּמוּהָה וּקְדּוּמָה יַעַן כִּי גּוּף מְטַמֵּא מְשַׁמֵּשׁ טָהֳרָה הוֹרָאָה סְתוּמָה מְחַיֶּבֶת הַבְהָרָה אֵין תֵּימָהּ זוֹ חֻקָה בָּרָה חֻקָּה חֲקוּקָה גְּזֵרָה הִיא לַטָּהֳרָה כְּכֹל חֻקָּה מְקוֹרָה מִלִּפְנֵי הַגְּבוּרָה לֹא בִּכְדִי בְּיִשְׂרָאֵל עֲדָיִן אֵין חֻקָּה כִּי לֹא הִגִּיעָה עֵת לְחֻקָּה חֲקוּקָה כַּךְ סוֹבְרִים בְּנֵי תְּמוּתָה עַד אָז נְטָהֵר עַצְמֶנוּ מִכֹּל טֻמְאָה לְבַל נֶחֱטָא בְּאֵין פָּרָה וְנַזִּיל דִּמְעָה וֻנְסַלְּק מִקִּרְבֶנוּ כֹּל נָגוּעַ וְכֹל טָמֶא לַמְרוֹת שֶׁזֶּה נֶחֱשַׁב מַחֲזֶה מְדֻמֶּה וְהַשָּׁלִיט עֵינָיִם מְסַמֵּא כִּי אָנַחְנוּ אַחֲרֵי קֹרַח כְּשֶׁמַאֲבַק עַל הַשִּׁלְטֹון הִגִּיעַ לְקֵצוֹ וְּכַךְ טַעֲנוּ בִּפְנֵי מֹשֶׁה קֹרַח וַעֲדָתוֹ בְּכַךְ בִּקְשׁוּ הַמּוֹרִים מִרְיָם לְתַרְצוֹ וּבְהִתְכַּחֲשַׁם לִרְצוֹן הָאֵל וּלְחֻקָּתוֹ נִסְפּוּ וְלֹא זָכוּ למְחִילָתוֹ סוף הנדידה של ישראל עד ירדן ירחו מתוך פרשת חֻקַּת למדים אנו כי בני ישראל הגיעו כמעט לסוף הנדידה במדבר לקראת הכניסה לארץ כנען.אנו מסיקים זאת מעיון בפרשת שלח לך - הידועה כפרשת "המרגלים" שם צוּיָן הזמן שבו נשלחו המרגלים שהוא בתום מעט יותר משנתיים מיציאת מצרים. כפי שראינו הנשלחים לתור את הארץ עשו מלאכתם רעה, אחרי שתרו את הארץ ארבעים יום כאמור שם: ושבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (שלח לך יג/כה) בפיהם תאור שהפיל פחד על העם, בתארם את יושבי הארץ כך: אפס כי עז העם הַיֹּשֵׁב בארץ והערים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם, (שלח לך יג/כח) ובהמשך הוסיפו המרגלים להפיל אימה על העם באמרם: שם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. (שלח לך יג/לג) בכך הרתיעו את העם מלרצות להלחם על כיבוש הארץ. זו הייתה הסיבה שבגינה הקב"ה גזר על ישראל להשלים נדידתם במדבר ארבעים שנה כמנין הימים שתרו בה את הארץ. למעשה בכך, נוספו עוד שלושים ושמונה שנים על השנתיים שנדדו עד למאורע המרגלים, נאמר בפרוש זאת עד שימותו כל אלה שיצאו ממצרים במדבר ואז הדור שנולד במדבר לא יזכור את מצרים ולא יבקש לשוב אליה כפי שעשו אבותיהם שהיו במצרים. ברם אין אנו רואים תאור המתאר מה התרחש עם העם במדבר במשך שלושים ושמונה שנים הנוספות ורק בסוף פרשת חקת נאמר: ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר ל
ירדן יְרֵחוֹ (כב/א).
פרשת חקת עוסקת בנושאים רבים וחשובים פרשת חקת פותחת בנושא טמאה וטהרה כאשר אדם נטמא שבעה ימים בנוגעו במת הוא נטהר רק באפרה של פָּרָה אֲדֻמָּה וזה נושא מספר אחד. באין אפר פרה אדמה הנטמא במת לא נטהר. ועל מצוה תמוהה זו אומר רש"י: לפי שהסטן וְאֻמּוֹת העולם מציקים בדברים מצערים את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה "חֻקָּה" - גְּזֵרָה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. הנושא השני בפרשה הוא מות מרים בְּקָדֵשׁ למרות היות מרים נביאה ראשונה בעם ישראל, הפרשה הבתפקה בתאור מותה בקָדֶשׁ בחמש מלים אלה: "ותמת מרים שם ותקבר שם" אף לא נאמר אם העם בִּכָּה את מותה . אלא שבמותה של מרים חדלה באר מרים לתת מים, ואז החלה פרשת "מי מריבה" מקום בו התרחש מאורע שחרץ דינם של משה ואהרן, בעיקר חרץ דינו של משה כי הקב"ה גזר עליו שלא יכנס לארץ עם העם וזאת מפני שמשה הכה על הסלע להוציא מים, בעוד נצטוה לדבר אל הסלע, כלשון הכתוב: ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו... (כ/ח) הצידוק ל"ענישה" חמורה זו כיון שמשה ואהרן היו חלשי אמונה שנאמר: יען כי לא האמנתם בי (כ/יב) לעיני בני ישראל . מנושא זה אנו עוברים להטית מסלול ההליכה במבר מארץ אדום שמלכם סרב לתת לישראל לעבור בארצו אל "הֹר ההר". כי שם מתרחשים שני ארועים: האחד חילופי גברא על-ידי משיחת אלעזר ככהן גדול במקום אביו אהרן, והשני מות אהרן ואבלות ישראל שלושים יום שהפכו להיות מנהג ממנהגי האבלות בישראל וגם במות אהרן נאמר: וימת אהרן שם בראש ההר ולא נהיה ליעד עליה לקבר. מיד לאחר מכן החלה המלחמה בכנעני שהוכה על-ידי ישראל ב"חרמה". שֵׁם זה הפך למושג "חרמה",כמתן "מכה נצחת" ובהגיע העם ל"באר" כפי שנאמר על שם "באר מרים", היה על העם להלחם בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן ובממלכות כנען עד הגיעו לארץ מואב אליה פלש.
דין העומדים בראש העם כדין העם פרשה זו מעצימה את הזהות בין העם עם מנהיגיו. מן האמור מצאנו שמשה ואהרן וגם מרים, צעדו במדבר עם העם ולא התבדלו ממנו. ומה שנאמר על כלל ישראל זה כלל את העומדים בראשה. העם צמא גם המנהיגים צמאו, העם רעב גם המנהיגים רעבו. המנהיגים היו תמיד זמינים בקרב העם לספוג כעסו ולהתפלל בעדו כדי להסיר מעליו צרה וצוקה. הצמא, במות מרים, הציק לעם שנאמר: ותמת שם (בקדש) מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה (כ/א,ב), מכאן שכל ארבעים השנה הייתה לעדה באר מרים חיים שנעה אתם במסעותיהם. במות מרים יבשה הבאר. ויקהלו אנשי העדה על משה ועל אהרן ורטנו על הצמא ועל כי הוציאום ממצרים "למות במדבר". משה ואהרן לא התבדלו וחשו בסבל העם, לכן פנו אל הקב"ה באהל מועד לבקש מהקב"ה, הכל יכול, לתת לעם מים לשתות בידעם כי הם דור המדבר שהקב"ה גזר עליהם שיכחדו ולא יכנסו לארץ וכי גורל המנהיגים משה ואהרן היה אותו גורל. לולא נענשו משה ואהרן למות במדבר כמו כל הדור ההוא, היה בכך משום עשית דין אחד לַמַּנְהִיגִים ודין אחר לַמֻּנְהָגִים. ראינו שישראל בימינו מקפידה על לא תהדר פני מנהיג, על המנהיגים במשפט החילו "מבחן בוזגלו" הוא מבחן דין אחד לעני ולעשיר לאזרח ולמנהיג. לפי הכלל שבתורה: לא תהדר (פני גביר) ותשפיל פני דל ואביון. דין אחד לְכֻלָּנָה. לפיכך הבה נסכם זאת ונאמר לכל, עני או עשיר, הדיוט, או מנהיג, וגם לחרד לקיום ישראל: צאו ולמדו!
לִמְדּוּ מְהֶאָמוּר מוּסָר הַשְׂכֵּל כְּשֶׁהעָם אֶת יַקִּירָיו מְשַׁכֵּל הֲרֵי הַנּוֹתֵן לַמִשְׁתַמֵּט חָסוּת חוֹטֵא הוּא וְנוֹשֵׂא בַָּאַחְרָיוּת הֶחָרֶד מְקוֹמוֹ בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם כְּדֻגְמָא וּמוֹפֶת מֵאָז וּמֵעוֹלָם נוֹשֵׂא בְּאַחְרָיוּת עַל מְחְדָּלָיו וּלֹא יוּכַל לִרְחוֹץ בְּנִקְיוֹן כַּפָּיו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר:בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעָם וְנֶאֱמַר שָׁם מָתָי תַשְׂכִּילוּ גָם כִּי יוֹשֵׁב שָׁמָיִם דְּבָרוֹ הִשְׁמִיעַ בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע כֻּלָּנוּ הִשְׁבִּיעַ אַף אִם זוֹ מִצְוָה לִלְמוֹד תּוֹרָה גָּם הֱיוֹת יוֹצֵא צָבָא הִיא מוֹרָה כִּי גָּם הָאַבְרֶךְ אֶחֶד מֵהָאֻמָּה וְזֹאת חֻקָה כְּחֻקַּת פָּרָה אֲדֻמָּה