הנזק שגורמים המורשעים בהטרדה מינית לגברים הוא מצטבר. אני נתקל לא אחת בחלק הבלתי הפיך שלו. לפעמים, כשאני עוצר לנערות העומדות בשולי דרכים ומנופפות לי, אות וסימן לרצונן (אולי לצורך שלהן) "לקחת" אתי טרמפ, אני עוצר, איך לא, למה לא, וממתין לרגע שבו יתכופפו אל החלון, שאותו אני מפשיל, כמו שרוול אבל הפוך, לאט-לאט, מותיר סדק של אוויר כדי לשמוע את בקשתן - לאן. בטרם דרכה כף רגלן במכונית עוטות פניהן הבעה של בעתה. הן רואות ושומעות וקוראות ונחרדות, כמוני, ממקרים אין- ספור שבהן ביצעו גברים מעשים מגונים בנשים בכלל ובנערות בפרט. אני חשוד מראש. אולי הן מקללות את עצמן, בלבן, שעה שהן עומדות ומבקשות לגמוא אתי דרך, קצרה או ארוכה. אין להן ברירה. אילו היו יכולות – היו עולות רק על מכוניות שנהוגות בידי גברים. הן לא יכולות להתיר לעצמן לסנן. אני ברירת המחדל שלהן.
בעודן מבוהלות ומבועתות, אני מנסה הומור קטן, כדי לשבור את הקרחון, כדי להפשיר את השלג. נעים יותר לנסוע באווירה חמימה. מי מהן שיושבת בכיסא שמכונה "הכיסא שעל יד הנהג" יושבת במנח גוף של לביאה דרוכה, או מוטב במצב של מי שיודע שסכנה אורבת לו והוא ער "כמו גנגסטר בליל סכינים", כפי שכתב
עמוס עוז על המצב התודעתי שבו הוא מצוי בשעת כתיבה, נכון להשליך עצמו מהרכב, וכאשר כלים כל הקצים- גם בעת נסיעה.
את כל זה גורמים גברים שעבורן נשים הן גוף חימום, כלי לסיפוק דחפים (אשר הגדרתם כבלתי נשלטים עושים הנחה בלתי מוצדקת לאותם גברים). אותם גברים מכערים את המרחב הציבורי ומעכירים אותו. הם גורמים לגברים רבים להיחשד מראש כמטרידים מיניים בכלל וכאנסים פוטנציאליים בפרט.
אני לא חושב שנכון לגזור ממצב מעציב זה החלטה לפיה לא אעצור עוד לנערות העומדות, ממתינות לטרמפ, בצדי דרכים. בשטח השיפוט הקטן, הפרטי שלי, אני מנסה, לאחר ההומור, לפתח שיחה על התופעה; על הנזק שגורמים הגברים בעלי הדחפים המכוערים לחברה כולה - לנשים ולגברים החיים בה.
"כמה אתה צודק" הן עונות, אחת אחת, כל אחת בשעתה, בנסיעתה, בנסיעתי.
מה זה עוזר?
