שוטר, שַפר התנהגותך לא סוד הוא שהמשטרה עושה ניסיונות חוזרים ונשנים, כדי לשפר את תדמיתה הציבורית הנמצאת בשפל. והפעם על הכוונת – הכשרת נגדי משמעת שיפקחו על שיפור הופעת השוטרים והתנהגותם.
אולם עם כל הכבוד לנעליים המצוחצחות, לא הן שישפרו את הדימוי של השוטר בעיני הציבור. ריבוי הטרדות הנשים במשטרה, העולות לכותרות כל שני וחמישי, כמו גם מעידות השוטרים עצמם, האמוּנים על שמירת החוק, הסלחנות הקולגיאלית כלפי עבירות התנועה שמבצעים השוטרים, בסגנון 'שמור לי ואשמור לך', ותקלות טכניות – כל אלה הם המעיבים על תדמית כחולי המדים.
לא הנִראוּת היא הקובעת, אלא ההתנהגות, היושרה, האחריות וּמוּסר עבודה גבוה של נציגי החוק, שיוכלו לשמש מודל חיקוי לציבור הרחב. וּבא לציון גואל.
החץ והעיגול נראה שבמחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה הרופאים הפורשים כבר ירו את חץ המאבק -פתיחת מחלקה דומה בשערי צדק, שלשָם יעברו - ורק אחר כך סימנו את העיגול, שבוֹ הם מדשדשים בלי הפסקה, וממנו הם מסרבים לזוז. משום כך גם כל מאמצי הגישור כשלו. הגדילו לעשות כשהם מגייסים את הורי החולים האומללים לצידם, במאבקם מול הנהלת הדסה ומשרד הבריאות –צעד פסול כשלעצמו, המגדיל את כוחם במאבק הציבורי המתוקשר.
בניגוד לכללי התקינות הפוליטית, הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולומר את האמת: הרופאים מוּנעים משיקולי אגו וכבוד פגוּע בלבד, שלא מניח להם לחזור לעבודה בהדסה. דווקא משום כך צודק שר הבריאות,
יעקב ליצמן שמסרב להיכנע לדרישתם האולטימטיבית - פתיחת המחלקה בשערי צדק.
לא ייתכן ליצור תקדים לכניעה באמצעי לחץ וסחטנות פסולים, ככלי נשק במאבק, במערכת הרפואית בפרט, ובסכסוכי עבודה בכלל.
מבחן אולמרט זה מול זה: ראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, שהורשע בעבירות שחיתות חמורות, השתחרר מהכלא כעבור למעלה משנה, לאחר ניכוי שליש ממאסרו, כשהציבור, הפוליטיקאים וכלי התקשורת תמכו פה אחד בשחרורו.
מבחן בוזגלו בהפוכה?
לעומתו, הנשיא לשעבר,
משה קצב, שהורשע בהטרדות נשים ברמות שונות, שוחרר שחרור מוקדם כעבור 5 שנים, כשהתקשורת והציבור עויינים אותו ומתנגדים לשחרורו.
אז איך זה שאת אולמרט אוהבים לאהוב, למרות פשעיו, והוא זוכה ליחסי ציבור מצויינים, בעוד שאת עמיתו קצב אוהבים לשנוא (ועוד איך), והוא זוכה ליחסי ציבור גרועים ביותר?
האם ההבדל נעוץ בפער המעמדי – הראשון, איך לא, נמנה על האליטה האשכנזית השמאלנית, בעוד קצב נחשב לפרסי ימני נחות ודחוי? וזאת מעֵבר לעובדה שהציבור נוטה לסלוד, בצדק, מפגיעות בנשים, ככל הנראה, במקום הראשון. ויתרה מכך, באשר להבדל בחומרת העונש, אי-אפשר להתעלם מהשפעת דעת הקהל על בית המשפט.
האם לא הגיעה השעה בעידן המודרני של שנות האלפיים להשתחרר מסטיגמות עדתיות ומדעות קדומות?
הכיפה כסמל העובדה שעבריינים בהתייצבותם בבית המשפט מנצלים את הכיפה הסמלית כדי להקל בעונשם, אינה פוסלת אותה מלהיות סמל דתי מובהק של קבלת עול מלכות שמיים. ולכן ציבור שומרי המצוות נושא אותה על ראשו בגאווה.
מה הפלא שרק מי שהתנער מקיום מצוות, הדתל"שים (דתיים לשעבר) למיניהם, מוריד את הכיפה, ו'המהדרים' שומרים אותה בכיס לרפואה, שיהיה – כשהתירוץ הוא, איך לא, שימושה הציני הפסול על-ידי עבריינים כעלה תאנה לכסות על פשעיהם. הפוסל בכיפה, במומו פוסל, ולא בערך הכיפה כסמל יהודי נצחי.
בקטנה מה בין האופטימי לפסימי? הראשון רואה את ההזדמנות בקושי, והאחרון - את הקושי בהזדמנות (על-פי פתגם).
