הרצל, בחזונו, ראה מדינת ישראל ציונית בה הדת נפרדת לחלוטין מן המדינה. רבנים, לשיטתו, היו אמורים להיות עניינם הפרטי של אותן קבוצות או יחידים שרצו בהם ופרנסתם של הרבנים הללו - או של לומדי תורה - היה עניינם של אותם יחידים או קבוצות, בדיוק כפי שהמימון של רבנים ולומדי תורה היה אמור להיות עניינם הפרטי של אותם יחידים וקבוצות, שמקורו בכיסם הפרטי. לשיטתו של הרצל, אגב, גם מקומם של גנרלים היה אמור להיות מחוץ למסדרונות השלטון.
חזונו של הרצל, כמו של הציונות בכללה, לא נבע משנאת דת או דתיים מצידו. זו פשוט מָהוּתָה של הציונות. לא בכדי תקף הָלוּבָּבֽיצֶ'ר של ראשית המאה ה-20 את הרצל ונורדאו. במכתב שפרסם בשנת 1902 הכריז הָלוּבָּבֽיצֶ'ר כי מנהיגי הציונות הם כופרים בעיקר משום שהם פועלים בניגוד לאמונה הדתית שלשיטתה רק "מְזָרֵה ישראל - הוא יקבצנו".
ואכן, הציונות אמרה בקול רם וצלול כי היא, בהיותה התנועה הלאומית של העם היהודי, היא זו שתביא את המוני ישראל למקום בו יש להקים (מחדש) את ביתו הלאומי של העם היהודי, כלומר לארץ ישראל.
במרכזן של התפיסות הדתיות למיניהן יש הנחת יסוד הגורסת שהריבון הוא לא האדם אלא איזה-שהוא אלוהים, כוח עליון המצוי מחוץ להישג ידו והבנתו של האדם ואשר כל שהאדם יכול לעשות הוא - במקרה הטוב - לנסות ולפרש את כוונותיו של האל (ובדיוק בנקודה זאת, בפרשנות, נבדלות הדתות השונות והכיתות השונות המרכיבות אותן). לעומת זאת, עיקרה של הציונות הוא התפיסה אשר לְשֽׁיטָתָה, האדם הוא הריבון והוא זה שבאחריותו מצוייה ההחלטה לקומם את היישות הלאומית - שהביטוי המרכזי שלה הוא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, שתהווה את ביתו הלאומי של העם היהודי.
וזה הוא פער שאי-אפשר לגשר אותו! ובדיוק בשל כך, כאשר ה"מזרחי" - שהינו אָבֽיהָּ מולידה של המפד"ל ז"ל ושל המוטציה שירשה אותה - "הבית הלאומי" - הצטרפה לתנועה הציונית, ההסכמה הייתה שהצטרפותה של ה"מזרחי" תהייה ארגונית בלבד, בלא שהיא מקבלת על עצמה את עקרונות היסוד של הציונות. ההתנייה הזאת נשכחה במהלך השנים ואולי בשל כך איש לא מחה כאשר הכריזה ה"מזרחי", לאחר קום המדינה, שהיא "הציונות הדתית" - מה שמהווה סתירה ממשית לאור התפיסה הציונית את הריבונות כריבונות אנושית ולא ריבנות של אל כזה או אחר. כמובן, יכולים אנשים דתיים להצטרף לתנועה הציונית אפילו אם אינם מקבלים את התפיסה הציונית המרכזית - של ריבונות האדם - אבל רק מתוך הכרה שֶדָתֽיוּתָּם איננה עולה בקנה אחד עם התפיסה הבסיסית והמרכזית של הציונות. בחינה זאת, כל הסתמכות על האל ורצון ובקשה לעזרה מצידו טובה וכשרה ברובד הפרטי של כל אדם, אבל אין לה כל מקום בהוויה הציונית ובעולם המדיני שאותו יצרה הציונות ואשר ביטויו הוא מדינת ישראל.
כאשר בוחנים את מדינת ישראל העכשווית במונחים הללו וכאשר רואים את ההתעצמות של הדת ואת מס השפתיים שמשלמים פוליטיקאים למה שנראה להם כביטוי לאמונה דתית, המסקנה העגומה היא ברורה: מדינת ישראל חדלה מלהיות ביטוי לציונות והפכה להיות מה שהציונות הייתה מגדירה כחברה של עובדי-אלילים. הציניות של הפוליטיקאים, למשל ה"אם ירצה השם" שאימצו להם פוליטיקאים שברגיל הם אוכלי טריפות ובועלי נידות ורחוקים מכל הוויה דתית איננה אלא ביטוי לניתוקם הן מהציונות, הן מהיהדות - הן התרבות היהודית, הן הדתות היהודיות. למעשה, אפילו הפוליטיקאים הדתיים והחרדיים רחוקים מהתרבות היהודית ומהדתות היהודיות. אבל יש לומר, זה שהפוליטיקאים הדתיים והחרדיים הפכו את שירותם הציבורי למבצע סחיטה של התקציב הציבורי והכפפת הרוב החילוני לסייגים שכל תפקידם איננו כל כך כפייה דתית אלא תחיבת אצבע בעיניהם של מי שמסכים כי שלוחיו הפוליטיים - כלומר, המצביעים ונציגיהם - יאפשרו זאת. שהרי זאת לומר - לו היו החילונים מחליטים כי לא יהיה ויתור אפילו במחיר קיומה של ממשלה, יש להניח כי המפלגות החילוניות של האופוזיציה היו מונעות נפילת ממשלה על עניינים המצריכים ויתורים שכאלה. זו הייתה פעילות ציונית אמיתית - תגובה ציונית הולמת לנסיונות השחתה של הציונות והחילוניות שהיא בישרה.
כנראה שזה לא יקרה. תאוות השלטון של הפוליטיקאים מן הזן המצוי במקומותינו בדור האחרון כבר מזמן העבירה אותם על דעתם. ולכן, אולי, לא רק שאין לנו על מה ומי להלין, אלא שאולי אנו נמצאים על סף קץ הציונות ואולי גם הביטוי המדיני שלה.
ולפיכך, לא נונתר אלא לקוות שאולי עוד נתעשת לפני שהמסלול לקראת חורבן יגיע לנקות האל-חזור.
