ספרייה סוג ב'? האם אגף עיתונות בספרייה העירונית ז'ראר בכר בירושלים נחשב לסוג ב'? לפחות כך נראה לאור העובדה שכמעט כל שני וחמישי הוא נסגר מוקדם יותר מהקבוע, או נסגר לחלוטין, ונהנה בכלל משעות פעילוּת מופחתות יחסית למחלקות העיון. אם לא די בכך, האגף יוצא לחופשה שנתית ונסגר בקיץ למשך שבועיים. כל זאת בטענה השחוקה של מחסור בכוח אדם.
כידוע הספרייה העירונית בירושלים ממומנת מכספי הארנונה של התושבים, שהיא מהגבוהות בישראל. אז מדוע אגף העיתונות בספרייה הוא 'בן חורג' בה, ומבחינת פעילותו נמצא בתחתית סולם העדיפויות של המקום?
דרושה אפליה מתקנת לאלתר של האגף הכי מקופח בספרייה, שמבקריו משלמי המיסים זכאים לה, לא פחות מאשר בשאר המחלקות. ובא לשירות השוויוני גואל.
לתשומת לב מנהלי הספרייה והעירייה, ובראשם
ניר ברקת.
להפסיק את המסחרה פעם ידעו שחיים וּבריאות הם ערכים מעל הכל, שלא יסולאו בפז או בכסף. אולם בימינו הכסף הפך למטרה, המקדשת את כל האמצעים - ובכללם הערכים המקודשים חיים וּבריאות, שאנו עדים לזילותם חסרת התקדים, הנמדדים, איך לא, בכסף. הכל הפך למסחרה, לשיווק וליחסי ציבור. ובקיצור -שווה כסף. וגם, כאמור, החיים והבריאות בכלל זה.
האין השיווק האסטרטגי של הזקנים על-ידי חברות הסיעוד השונות - והתחרות העזה הקיימת בשוק- מזכירים את התחרות השיווקית בין קופות החולים השונות, שהפכו בימינו למסחריות, כמשווקות בריאוּת לכל דבר, והקרב הלוהט ביניהן על כל מבוטח, שעליו הן מרוויחות סל נאה ממשרד הבריאות והביטוח הלאומי. גם שם היינו עדים ל'קרבות' בלתי כשרים לרכישת
לקוחות, שדומה שפסקו בעיקרם.
וכך על משרדי הבריאות, הגימלאים, הרווחה, תמ"ת והביטוח הלאומי לשלב ידיים ולהיכנס למלוא עובי הקורה, להפוך לרגולטורים ולפקח ללא פשרות על חברות הסיעוד, הצצות כפטריות אחר הגשם, ולהשליט בהם סדר. חייבים להפסיק את ההפקרות, המסחרה והשוחד, השוררים בתחום, לרווחת הקשישים חסרי האונים והישע, המנוצלים היטב על-ידי אותן חֲבָרוֹת. וּבא לזקני ציון גואל.
שכחתָּ, סיכנתָּ עם כל הכבוד לכללי התקינות הפוליטית, האמירה הזאת חייבת להֵאָמֵר: נשגב מבינתי איך אפשר לשכוח פָּעוֹטוֹת ברכב, שיכחה שעלולה להיות קטלנית ולהסתיים בטרגדיה של מות הפעוט, כפי שלמרבה הצער קרה שוב לאחרונה.
שלל אביזרים הוּצעו למניעת התופעה העגומה, אולם דומה כי העובדה שזקוקים לאמצעי זיכרון טכניים, כשמדובר בפרי בטן, היא כשלעצמה תעודת עניוּת להוֹרוּת.
תִּראו מה עשה לנו עידן המסכים - סליחה, מה קרה שהפעוֹט החי הפך לסוג של חפץ טכנוקרטי נעזב ומוּסח דעת, פחות נחשב מהפלאפון הבלתי נשכח? האבסורד הבלתי ייאמן במֵרָעוֹ. וּלאן נעלם בעידן הטכנולוגי קשר העין והשיח הטבעי עימו?
מרינה כמשל מאיר גולדשטיין מצפת, שרצח את אשתו וערף את ראשה, אובחן כלא שפוי ונשלח לאשפוז פסיכיאטרי. למרבה הצער הוא לא לבד. מרינה דווידוביץ זוכרים? האישה, שהטביעה את שתי בנותיה, אושפזה כבלתי שפוייה, ושוחררה כעבור מספר שנים בלבד. ומרינה כמשל.
לא ייתכן שעל רצח, שהעונש בגינו הוא מאסר עולם, רוצחים שאובחנו כבלתי שפויים (בטעות או לא), יתהלכו כאזרחים חופשיים לכל דבר, מבלי ששילמו על פישעם הנורא, ותוך סיכון הציבור.
צריך לנהוג כלפיהם בדיוק כמו כלפי אסירים החולים פיזית. יש לטפל בהם במסגרת בית הכלא, או כאסירים בבית חולים פסיכיאטרי, ולאחר שיחרורם להחזירם אחר כבוד מאחורי הסורגים למאסר עולם, כדין כל רוצח. מעֵבר לעשיית צדק, ומניעת סיכון הציבור, זה גם ימנע עילת הגנה, על רוצחים, על סעיף נפשי, הצצה כפטריות אחר הגשם, כמו גם אבחונים מקצועיים מוּטעים בנושא שאנו עדים להם לעיתים קרובות מדי. ומעל הכל אלמנט ההרתעה מפני רצח יוּשב על-כנו.
