אמש נפל דבר ב
מפלגת העבודה, יש שיגידו אפילו סנסציה. שני מועמדים מזרחים עלו לסיבוב השני בבחירות לראשות המפלגה: ח"כ
עמיר פרץ ו
אבי גבאי. הדבר קרה לא כרעם ביום בהיר ויש קשר ישיר בין התהליכים שעוברת החברה הישראלית המשפיעים על התהליכים הפנימיים שעוברת מפלגת העבודה.
כשהקמנו את החוג המזרחי במפלגה, הרבה ראו במהלך הזה משהו ציני ומיותר: "כולנו ישראלים ואין מקום לחוג כזה אצלנו" הם אמרו, בעוד שיש חוגים אחרים המייצגים אחוזים גבוהים, או לחלופין נמוכים בהרבה באוכלוסייה, שלגבהים איש לא הרים גבה או תהה על קיומם. אבל התעקשנו ולא ויתרתנו והחוג אושר בוועידת המפלגה. מאותו יום החל תהליך שאני ושותפים רבים התחלנו - פקדנו חברים חדשים מתוך תחושה של שייכות ורצון להשפיע על הבית פוליטי ולא ברטוריקה הישנה של "ארגזים" כפי שתמיד קראו לנו.
קיימנו מפגשים בקריית שמונה, בירוחם, בבאר שבע, בחולון, בנתיבות, בלוד ועוד. המפגשים עסקו בסוגיות חברתיות, בעוולות היסטוריות, בתרבות, במורשת, בייצוג ובמאבקים עכשוויים. למפגשים הגיעו מתעניינים רבים שבאו לשמוע "מה זה החוג הזה".
גם ההנהגה וחברי הסיעה לא יכלו להישאר אדישים לרוח הנושבת ושיתופי הפעולה עם חברי כנסת כמו
יוסי יונה,
יצחק הרצוג,
שלי יחימוביץ, עמיר פרץ,
מרב מיכאלי ועוד היו חלק בלתי נפרד. הנושאים שהובלנו אתגרו את השיח המפלגתי וקראו קריאת תיגר על המבנה הישן, המשמר לעיתים את אותם עיוותים סוציולוגים חברתיים.
שיח על צדק חלוקתי בקרקעות וארנונה על שטחי שיפוט, תקצוב דיפרנציאלי, הכרה בחטיפות יהודי תימן, המזרח והבלקן, סיור בנתיבות להכרת תרבות קברי הצדיקים ומורשתם ועוד. אלו רק חלק מהתשובות שלנו למי שמנסה למחוק ולטשטש ואף לעשות דה-לגיטימציה להתעוררות המאבק המזרחי.
הדור השלישי של אקטיביסטיים מזרחיים לא יושב על הגדר אלא בוחר לקחת חלק בתהליכים הפנימיים האלו גם אם הוא משלם על זה מחיר פוליטי ושבירת מוסכמות ישנות במפלגה. אם ההורים שלנו הסתפקו בעלה תאנה, אנחנו כאן כדי לשנות את כל ההבניה הזאת. לא יעזור כמה ינסו להכחיש ולהגיד שאין דיכוי עדתי, עדיין למרכיב הזהותי יש השפעה על דפוס הבחירה של בוחרים בישראל ועל מידת ההזדהות שלהם עם הפלטפורמות המפלגתיות השונות, שהרי זה דבר שלא ניתן להתעלם ממנו, כאשר באים לבנות מחנה פוליטי.
המהלך אמש הוא רק קצה הקרחון בכיוון שהמפלגה צריכה לנוע: החוג המזרחי, התא החרדי והמסורתי במפלגה, הם רק חלק קטן מניצני השינוי שצובעים את מקומם בחזון המפלגתי, בשינוי עצמו ובערכים, אך לא פחות בשינוי מבנה הכוח והאוחזים בו.
מפלגת העבודה היא בית עבור קהלים רבים, שלא הרגישו שהיא ביתם עד היום, היא קריאה לשותפות לשייכות ולחיבור אמיתי ואותנטי לאותם קהלים ולא רק חלק ממסע יח"צני לפני בחירות.
הרבה חובטים במפלגת העבודה, מקטלגים אותה כמועדון סגור לאשכנזים בלבד, אבל אותם מקטלגים בוחרים שלא לבחור, שלא לקבל אומץ ולהתערב בבריכה שנקראת "פוליטיקה". הבחירה בזירה הפוליטית ככלי לשינוי חברתי היא חלק מתפיסת טוב משותף שאנו מאמינים בה, שהבית הזה על כל יתרונותיו וחסרונותיו פתוח לכולם.
הכי קל להגיד כמה רקובה מפלגת העבודה, מפא"י ולהתעלם מזה שכבר כמה עשורים, האלטרנטיבה הקיימת מרעה את מצבם של מזרחים בפרט והחברה הישראלית כולה. אבל יותר קשה זה הבחירה בשינוי. שינוי שהוא חריש של תלם ארוך, של שינוי שיח, שבסופו המטרה תושג. ואתמול ניצני המהפכה נראו.
עכשיו זו גם שעת מבחן לחברה הישראלית, האם היא מוכנה לבחור במנהיגות מזרחית לראשות הממשלה. האם לאחר תוצאות הבחירות אמש, נזכה לראשונה לראות לראשונה ראש ממשלה מזרחי בישראל.
