בשבועות האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב זעקות שבר, כביכול מצד הורים, החרדים מפני "הדתה" שכופים על ילדיהם במערכת החינוך, בצבא וכו'. אולי יש הורים שפיתחו חרדה כזאת, אבל על פניו נראה שמדובר באיזה מהלך פוליטי ציני, כי רוב ככל ההורים - גם אם אינם רוצים שילדיהם יחזרו בתשובה - דוקא רוצים שילדיהם ידעו משהו על המסורת של אבותיהם. וזעקות השבר הנשמעות ברמה הן זעקותיו של הקוזק הנגזל, זעקותיהם של אלה שכבר כמה דורות מנסים לנתק את עם ישראל ממורשתו ולהפוך אותו ל"עם ככל העמים". ועל-פי הכלל הידוע "הפוסל - במומו הוא פוסל" מהחרדות כביכול שהם מביעים, אנחנו למדים מה באמת הם רוצים, לבטל כל קשר בין מדינת ישראל ובין מסורת ישראל.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על חרדה אמיתית שאחזה במואב ובבלק מלכם מפני בני ישראל. היה ברור להם שלא יצליחו להתמודד מול ישראל בדרכים רגילות וחיפשו איזו דרך עוקפת. זו נמצאה להם בדמותו של בלעם הקוסם שהתפרסם כמי ששולט בכוחות על אנושיים. וכמו שאומר לו בלק באמצעות שליחיו (במדבר כב): [ו] וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. בלעם נענה לאתגר ברצון רב, מה עוד שהובטח לו שכר נאה. אלא שהוא נאלץ להודות כי הוא לא לגמרי ברשות עצמו, כי הוא כפוף לכוח עליון, לקב"ה, וכדי לפעול הוא חייב לקבל רשות. בסוף ה' מתיר לו ללכת אתם כי הוא רצה כל כך.
חז"ל (סנהדרין קה ב) אומרים כי בלעם התכוון לקלל את ישראל וכבר הכין את נוסח הקללות: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. אלא שהקב"ה אילץ אותו לברך וכך נאלץ לומר ההפך (פרק כד): [ה] מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. בפשט, הפסוק הזה גם מתפרש על הצניעות שראה בלעם במחנה ישראל. חז"ל אומרים שבלעם ראה שפתחי האוהלים במחנה ישראל אינם מכוונים זה כנגד זה, כך שלא יוכלו לראות מה נעשה באוהל השכן. וממה שראה הוא הסיק שראויים הם לברכה, שכן כאשר כל אחד מתעסק בעניינים של עצמו ואינו עושה השוואות לזולתו, השלום שורר ביניהם. והרי השלום הוא הכלי לזכות לברכת ה'.
מאבק נגד היחוד של עם ישראל ועניין לא פחות, ואולי אפילו יותר, חשוב בכך שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה הוא עניין הצניעות, שזה מרכיב בסיסי מאוד בשמירת הקדושה וממילא גם הייחוד של עם ישראל. אפרופו הגדודים המעורבים ר"ל. בלעם רצה גם לבטל את יחודו של עם ישראל, להפוך אתו לעם ככל העמים ובכך לבטל את שרידותו הפלאית. במקום זה הוא מנסח במלים ברורות את סוד השרידות הזאת (פרק כג): [ט] כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. רש"י מסביר לנו שצורים וגבעות הם משל לשלושת האבות ולארבע האימהות של עם ישראל, שמכוחם, מכוח הדבקות בדרכם, עם ישראל מתהלך בדרך שמיוחדת לו, ושורד. ואת זה מנסים לבטל אלה הזועקים נגד הדתה.
וזה מביא אותנו לתחום נוסף שכיכב בתקשורת בימים האחרונים, מתווה הכותל. הדתיים האלה מתעקשים לנכס לעצמם את כל מה שקדוש לעם ישראל ולא מוכנים להתחשב ברצונות וברגישויות של זרמים אחרים שלכאורה גם הם יהודים. מעניין שהתגובות של סנגורי המצב הקיים התייחסו לעבר, למסורת. בכללות, הטענה היא שזו המסורת ואין מקום לחדשנות בתחום הזה. אבל הבעיה האמיתית כאן ובתחומים שהוזכרו לעיל היא לא כל כך היחס לעבר כמו היחס לעתיד. כי כמו שזיהה בלעם, שרידותו הפלאית של עם ישראל קשורה קשר הדוק לשמירת המסורת של שלושת האבות וארבע והאימהות, כך שמי שמבקש לחולל שינויים במסורת הזאת פוגע בשרידותו של עם ישראל.
והרי "המפורסמות אינן צריכות ראיה". כל מי שמתעניין, אפילו קצת, במה שקורה בעולם היהודי יודע שאצל אלה המכנים עצמם "זרמים שונים ביהדות" הסיכוי שהצאצאים ימשיכו להיות יהודים הולך ופוחת מדור לדור. עד כדי כך שמתוך מאה יהודים של לפני מאה שנה ספק אם נשארו שם כיום חמישים. תוצאה של נישואי תערובת וכו'. וזהו המכנה המשותף, השלילי מאוד יש לומר, לרעשנים של הימים האחרונים; המאבק העיקש נגד יחודו של עם ישראל וממילא נגד שרידותו. ברור לגמרי שהם לא יצליחו. כי כמו שנבא בלעם ויתקיים בקרוב ממש [פרק כד]: ...דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, [יח] וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר--אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל.
