ענישה קולקטיבית, ללא הגבלה, היא המגמה החדשה המסתמנת בימים אלה בישראל, כעונש מרתיע, בעקבות מעשי הטרור המתבצעים חדשים לבקרים על-ידי מחבלים ערביים כנגד חייליה הלוחמים ואזרחיה השלווים.
עליית המדרגה במאבק בטרור היא, ללא שום ספק, צו השעה, באשר אמצעי הענישה שננקטו בעבר לא היו אפקטיביים דיים. עד כה נהגה ישראל להגיב על פשעי הפיגועים בענישה קולקטיבית חלקית בלבד. במסגרת פעולות הענישה נאטמו, או אף נהרסו, בתיהן של משפחות המחבלים, שהפכו עוד קודם לכן לשאהידים, לאחר שלקחו את נפשם בידם, או שנהרגו מאש צה"לית. והיו בין השאר גם מקרים יחידים שבהם אף גורשו משפחות המחבלים מן המדינה.
תביעות כספיות עכשיו מתכוונת המדינה, בצדק רב, להעלות שלב נוסף בענישה, וזאת על-ידי הגשת תביעות כספיות מצידה כנגד משפחות המחבלים המפגעים. הגשת התביעות היא הכרח המציאות, באשד היא עשויה בהחלט לשמש כעונש מרתיע הן למחבל והן למשפחתו, כדי שיהרהרו אם המשימה היא בכלל כדאית.
בהקשר לכך מן הראוי להזכיר שגם ישראל שילמה בזמנו פיצויי-נזיקין בסכומים נכבדים למשפחות הטורקיות שבניהן נספו באסון המרמרה מאש כוחותינו. אז בל נא תהי שום איפה ואיפה ככל שהדברים אמורים בטרור כנגדנו...
עם זאת מן הדין גם לזכור שאם לא ניתן להעניש את המפגע עצמו, משום שלקח את נפשו בידיו, אמורה משפחתו לשלם את העונש. מן הסתם זה עשוי לסייע, הן למחבל והן למשפחתו, לחשוב פעמיים בטרם ביצוע.
