הכרתי מקרוב את העלייה שזכינו בה ממרוקו. דרך הילדים שהתחנכו בכפרי הכרתי את בני משפחותיהם, ורבני השכונות והעיירות ומושבי הגבול מהן קלטה עליית הנוער את הילדים שלא נמצאה להם הזדמנות ראויה למצוא עתידם במקומות אליהם נקלעו. ניכר היה בהם בילדי העולים האלה כי נחיתתם בארץ זעזעה את ישותם. הנחיתה הייתה אלימה. הסיסמוגרף הטמון בכל ילד רשם את הזעזועים שטלטלו את לב הוריהם. הם באו מניכר בה נתקיימו כציבור יהודי תוסס, גא בזהותו, בוטח ביהדותו, רוגע במנהגיו, מוכן למעברים התרבותיים בין מרוקו הנושנה למרוקו שהייתה לקולוניה תרבותית צרפתית לטוב ולמוטב, והגיעו ארצה מניכר להתנכרות. זה היה טראומטי. הם סומנו כיהודים זרים, יושבו מחוץ למרחב הכלכלי של ישראל הנבנית, ונדמו כשבט שאין לו סיכוי להסתפח כשווה בין שבטי ישראל שקדמו לו בארץ, שתרבות שהביאו עמהם הוערכה כמפגרת אחר התרבות האירופית שהביאו עמהם בני השכבה הדומיננטית בארץ. לעגו להם שהשפה שלא הייתה שגורה על פיהם לא תיקלט גם כשתילמד, שכל השינויים שהארץ הכתיבה הוטחו בהם עד שהם נמצאו אשמים על שלא הצליחו להטמיע אותם במהירות האור.
הילדים חשו את חרדת הקליטה של הוריהם. הם שמעו את ההתייחסות הישראלית אל קיומם בביטויים של בורות פוגענית שהטיחו בגברים שהם 'מרוקו סכין' ובנשים שהן מצוינות על-ידי סטיגמות אחרות. היו ילדים שכעסו. נער או נערה כועסים עלולים לא לפייס את בחרותם. הכעס מעיד כי דימויים העצמי מאוים. לא הייתה כל הצדקה לדימוי עצמי, לא אישי ולא קולקטיבי, מוחלש. מעל מה שלימדתי אותם לימדתי אותם להאמין כי יש בכוחם מה שיש בכוחו של כל בעל רצון, כי הם ראויים לשאת את גאוות המקור שלהם בלי לחטא ליוהרת המקור, כי מנהגיהם נהדרים, כי מסורת אבותיהם עשירה, כי הם לא מחוברים לעם היהודי אלא הם העם היהודי כמו שכל יהודי הוא העם היהודי.
ביטחון עצמי לא היה לי כל ספק כי הם יגדלו לישראל בה יכבשו את מקומם, בכל שדה, במלאכה, באקדמיה, ברבנות, בקצונה, בתרבות ובאמנות, בעסקים, בפיננסים, בספורט, בדיפלומטיה, וגם בהנהגת הציבור. בכל התחומים האלה ילדיי של אתמול הם בכירים של היום. לא רק ילדיי. ואכן, אני מונה אותם בין כל מה שהארץ מונה בין בכירי בניה. הנערים והנערות הגיעו רחוק. בכוחות עצמם. לא בחסד. לא בכעס. לא בטרוניות. בעבודה קשה. בביטחון עצמי אותו רכשו לבדם. לא רק חניכיי שלי.
אני מהרהר באלה עכשיו שהארץ כולה יוצאת מגדרי הפרופורציה הראויה ומקדמת את בחירת שני המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה בסגנון של "שני מרוקאים". זה לא 'שני מרוקאים'. זה עלייה גדולה שיצאה מן ההסגר של דעה קדומה רעה אל החופשי. לא היום. לא נהיים מועמדים לכס ראשות הממשלה - זאת המשמעות של מאבק על הנהגת מפלגה השואפת להיות מפלגת שלטון - ביום בו פוסקת הקלפי שפרץ וגבאי עלו לסיבוב השני. השחרור מן ההסגר הוא רב שנים. גם רב תחומי. השניים הם לא היחידים שהגיעו רחוק בכל מסלולי החיים בארץ. כל מי שהגיע רחוק הגיע מפני שהייתה לו סגולה להגיע. הוא היה מקור הצלחתו. הוא מוליך את הסטיגמות של העבר לקבורה. והנה, המדינה הזאת כאילו מתעקשת לא להניח לה לקבורה הזאת להתרחש.
נדמה כאילו המדינה החליטה כי זהותה מחייבת אותה לשמור על הקטלוג הדוחה של אשכנזים מול מזרחים, על מנוחים כגון 'השבט הלבן' בלי להגיד מה צבעו של השבט שמנגד. מה קרה לנו? הלנצח נחגוג את הקטלוג? "שני מרוקאים"... אלא מה חשבתם?! זה כמעט מעליב. בנינו ובנותינו נישאו בחופות מצרפות וילדיהם שלהם מתקשים להתאים עצמם לחלוקה שהארץ הזאת מטפחת, ועדיין אנחנו מדגישים את הקטלוג ואיננו רואים את ההצלחה המנחמת של הטבעיות שבעובדה שבכירים הם בכירים, ממרוקו, או מרומניה, או מרוסיה, או מאתיופיה, או מפולניה, או מעירק, או מארצות הברית, או מאירן, או מארבע כנפות הארץ. זה טבעי כבר ש'שני מרוקאים' נבחרו' ולכן יש לומר כי פרץ נבחר, כי גבאי נבחר, בזכות פרץ שבפרץ ובזכות גבאי שבגבאי.
מי שייבחר -ייבחר בזכות, וייבחן - בזכות, ומי שלא ייבחר - ילך בזכותו הלאה לחריש אחר.
