כבר בסוף פרשת בלק, מתחילה הפרשה של פינחס. אותו פינחס שרצח נשיא בישראל. כך, במקום לסיים את הפרשה בהפי אנד המשמח, הקללה שהפכה לברכה, הברכה שבורך עם ישראל על-ידי בלעם, מוסיפה התורה פסקה קצרה בסוף פרשת בלק, ובה מסופר על דרמה גדולה שמתחוללת בתוך ישראל. בני ישראל מתהוללים עם בנות מדיין, ואיש אחד מישראל ובת זוגו המדיינית, שעדיין לא מספרים לנו מי הם, נרצחו על-ידי פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן.
מה בין ברכת בלעם להתהוללות העם? הסיפור מתחיל לאחר ברכתו הנרגשת של בלעם כלפי עם ישראל: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". אותן מילים נפלאות שאנו מזמרים ומתפללים אותם מדי יום. ומהו אותו הטוב שבאוהלי ישראל? שאוהליהם לא היו נפתחים אחד מול השני, אלא כל אוהל פתוח לצד אחר שלא יראו מה קורה באוהל השכן.
ו"אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל" (במדבר כד,ב) אלו הדגלים, התחיל אומר: מי יכול לגעת בבני אדם אלו?! מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר "שוכן לשבטיו" (מדרש במדבר רבה ב,ד).
מראה זה היה נדיר ומעורר קנאה. אומה השומרת על צניעותה ועל שמירת העיניים, לא מביטים בבית האחר, באשת האחר. ועוד - שכל אחד יודע מיהו אביו. וכך, מיד לאחר הסיפור של הברכות שהעתיר בלעם על עם ישראל, מספרת לנו התורה על בני ישראל שהחלו להתהולל עם בנות מואב, עם מדייניות.
כאן אנו לומדים דבר חשוב מאוד: במקום הכי טוב של האדם. במעלתו הכי גבוהה יכולה להגיע התקלה. ומאחר שבני ישראל כה מיוחדים בצניעותם, הוצע לבלק מלך מדיין לפגוע דווקא בנקודה זאת. ללמדנו שמה שהכי יפה וטוב – הוא המעורר קנאה ולכן, הכי פגיע.
וההוללות הזאת, נאמר במסכת סנהדרין, על-פי עצתו של בלעם היא. אלוקיהם שונא ניאוף, סיפר לו, לכו הסיתו אותם ויענשו על-ידי אלוקיהם. בלק מקבל את העצה. ובנות מואב מסתובבות בין בני ישראל. הפריצות גוברת וה' מכה את העם במגיפה. עד לשיא ההוללות והידרדרות: "איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר, כה, ו.). אותו איש איבד את הבושה ומול הקהל, מול אוהל מועד המקודש, בא עם המדיינית שלו להתריס בפני משה.
וכאן קורה רצח דרמטי. פינחס פורץ מתוך העם ובידו רמח ורוצח את האיש הישראלי ואת המדיינית. והמגיפה נעצרת.
ורק אחר כך נפתחת פרשת פינחס, והיא פותחת בציון לשבח של פינחס – "פינחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". פינחס היה ממשפחת כוהנים ועתה, שידיו מגואלות בדם, ברצח. נראה היה שינודה מעבודת השם לנצח.
כך גם סברו זקני העדה ונראה היה שיצטרכו לנדותו. שהרי זה עלול להוות דוגמה לא מוסרית בפני העם. הם לא היו מעוניינים בחיזוק מידת הקנאות הזאת. הקנאות הזאת של פינחס עלולה הייתה ליצור תקדים שלילי.
שכר פנחס על מה? אבל להפתעתם, הקב"ה מבטיח לפינחס שקט נפשי ושושלת כהונה לדורותיו. זה מה שיקבל פינחס על רצח האיש הישראלי והמדיינית. אין ספק – שכר מרשים ביותר! ור' ברוך אפשטיין בעל "תורה תמימה" מסביר: מעשה כזה חייב שיבוא מצד קנאה אמיתית ל
כבוד ה'. אבל אולי נעשה הרצח מתוך איזו פנייה צדדית ורוצח את מי שבעצם, עלפי דין, לא חייב ברצח? "וזהו שאמרו חכמים, שביקשו חכמים לנדות את פינחס על מעשהו אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: " והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.."
אבל רצח ככל רצח הוא נורא ומשאיר פגם בנפש הנוטל נפשו של אדם אחר ואין משנה הסיבה על כן הבטיחו ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, י"ב). וכך מסביר הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": "בשכר שהניח את כעסו וחמתו של הקב"ה, בירכו במידת השלום...באשר היה לשם שמים באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום".
ולאחר זאת, כבדרך אגב, מצוין בסוף הסיפור הקצר הפותח את פרשת פינחס: שהאיש הישראלי שנרצח הוא "זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני" והאישה המדיינית היא כזבי בת צור, בת מלך במדין.
מה היה כל כך חשוב במעשהו של פינחס? רצח הוא רצח. חשיבות מעשהו של פינחס, היא שבכך נשמר
הבית היהודי וזהו הבסיס לעם ישראל כעם השם. בהתערבות עם המדייניות היה חשש לאיבוד קדושת ישראל. עתה משמוגרה הרעה, פסקה המגיפה וחדלו בני ישראל מנטייתם הרעה, יכל עם ישראל לחזור ולשמור על קדושת הבית. "וכל אחד מכיר אבותיו, ורק על-ידי כך חזרו לקדמותן, לקירבה שקירבן הקב"ה" (בעל "אור החיים).
סיפורו של פינחס הוא דרמטי וחשוב ביותר, אך קצר יחסית לפרשה. 6 פסוקים בלבד מתוך 178 פסוקים שבפרשה. אך חשיבותו רבה ביותר. מפני שזהו היסוד להמשך. מפני שרק עתה, משהוחזר הסדר על-כנו אפשר להמשיך להדריך את העם לקראת חייו בארץ המובטחת.
אפשר להמשיך את הפרשה הזאת – פרשת פינחס.
להיות לעם בארץ הקודש: וכך ממשיכה הפרשה ומלמדת על הדברים שנעשו כדי להכין את בני ישראל להיות לעם בהיכנסו לארץ ישראל.
1. מפקד העם: "מבן עשרים ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל" מפקד בני ישראל לקראת היכנסם לארץ המובטחת ולקראת חלוקת הנחלות בין בתי האב השונים.
2. חוק הירושה –סיפורן של לוחמות זכויות הנשים הראשונות – בנות צלופחד שלא היה להם אב ולא היו להן אחים בנים, ונחלות חולקו על-פי בתי אב ובנים, שבאו אל משה בדרישה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". וה' אומר למשה: " כן בנות צלופחד דוברות" והן זכו וקיבלו נחלה בין כל בני ישראל.
ובהזדמנות זאת לומד משה מה את סדר חלוקת הירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כז,ח-יא)
3. מינוי יורש למשה רבנו - עם צריך מנהיג. המנהיג משה עומד למות וה' ממנה לו יורש, את יהושע בן נון. יהושע בן נון הוא שינהיג את העם לאחר מות המנהיג הדגול.
4. לימוד פרשת הקטרבנות. הקרבנות שיקריבו בני ישראל יום יום ובמועדים השנה השונים.
ללמדנו שקודם ללימוד יש לחנך לערכים. קודם לכל דבר, צריך שיהיה נשמר הסדר הפנימי, קדושת הבית השלם. רק כך, עם חומות מבוצרות של הבית, אפשר יהיה להיות לעם מקודש הראוי ללמוד ולקיים את מצוות ה'.
[
מתוך האתר שלי "פרשת השבוע"]
