הישגו המרשים של
אבי גבאי מהווה, בלי ספק, מהפך של ממש, אלא שעם זאת אין לראות בו יותר מחצי-עבודה שלא הושלמה. שהרי המנהיג החדש התוודה בעצמו שהיעד הסופי שאליו הוא נכסף הוא החלפת שלטונו של
בנימין נתניהו.
אך כדי לממש את היעד הזה - הדרך, עדיין, מאוד ארוכה, וגדושה בינתיים בים-מכשולים. אחרי ככלות הכל אין לשכוח שהמצביעים שהעניקו לגבאי את ניצחונו המפתיע - נטלו על עצמם הימור רציני, אם לא משימה הגדולה על שכמם.
ותזכורת קצרה לכל מי ששכח: גבאי, הניצב עכשיו בראש
מפלגת העבודה, הגיע אליה רק לפני חודשים אחדים כטירון חסר-ניסיון מינימאלי, לאחר שקודם לכן ישב בממשלת הליכוד הימנית של נתניהו כשר של "כולנו". בהקשר לכך ראוי לציין.שבעת כהונתו הוא לא צייץ ולו אמירה אופוזיציונית אחת לרפואה.
מאבק מתיש למען הגילוי הנאות, מן הדין להודות שעם זאת מקנן הספק אם ישנו בכלל מישהו שיודע מהן עמדותיו המדיניות של גבאי, מעבר לאמירות מהסוג השבלוני של "מחויבות לשלום". אחרי ככלות הכל יש לזכור שגם נתניהו, ואפילו בנט, מחויבים לכך, לפחות על-פי הצהרותיהם.
אין להתעלם מכך שגבאי ישב בממשלה שקיבלה החלטות מוזרות ותמוהות. הוא היה שותף להן, גם אם באורח פאסיבי בלבד, כשתקן. ועכשיו, לאחר שתיקתו הרועמת, מצטייר גבאי בעין הציבור על תקן משיח גואל.
כך או אחרת, לית מאן דפליג, שכדי להפיל את שלטון-נתניהו יצטרך, כמובן, גבאי להציג אלטרנטיבה הולמת. ערב-בחירתו הוא הספיק לצייץ שלצורך העניין אין בדעתו להקים גוש חוסם של מפלגות שתומכות, אלא לשאוף לאחדות מפלגתו.
ואם אין די בכך, הרי שעל-פי נטיותיו הברורות, אין גבאי איש-שמאל, וגם לא איש-מרכז. בתור שכזה יהיה עליו להתחרות ביאיר לפיד ובמשה כחלון, שלא להזכיר גם את ביבי עצמו. על-פי כל הסימנים הברורים -.יהא זה מאבק של ננס בענק.
