יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַיָּן אִם יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַיָּן הֲאֵין עִוּוּת הֲאִם אָדָם כְּדַיָּן חָסִין מִטָּעוּת זֹו הַשֶּׁאֶלָה שֶׁתָּמִיד מִּתְבַּקֶּשֶׁת בְּיַ"ג מִדּוֹת בֶָּהֶן הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת לְבַל תֵּהֵא עַוְלָה מִתְרָחֶשֶׁת דִינֵי מָמוֹנוֹת לֹא כְּדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּמָמוֹנוֹת כֹּל טָעוּת נִתַּן לְפַצּוֹת בִּנְפָשׁוֹת נָטַלְתָּ נֶפֶשׁ אֵין תַקָּנָה גָּם כְּשֶׁסָפֶק הַמְּזַכֶּה מַר כַּלָּעֲנָה כִּי זֶה מִתְעַנֶּה וְזֶה נֶהֱנֶה זֶה החק בְּיִשְׂרָאֵל זֶה עִקַּר הָעִנְיָן אֶחַד גּוֹזֵר דִּין וְאָחֶר מְשַׁמֵּשׁ תַּלְיָן הִזַּהֲרוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיכֶם נֶאֱמַר לָכֵן עַמֶּנוּ בֵּרַךְ תמיד בָּרוּךְ שֶׁאָמַר בְּלֶכְתּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבַר קנאה ותמורתה פרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מעלה בפני הקורא שאלת הקנאה אשר מטבע הדברים היא מולידה שנאה ומה היא התמורה של הקנאה. בקוראנו את הדברים, כל אחד מנסה בתת מודע שלו לברר לעצמו את משמעות הקנאה שקבלה ביטוי חזק בקנאת פינחס לאלוהים. בדרך כלל אין מקום ללבטים אם הקנאה רצויה בחיי יום יום, נוכח העובדה המוכחת תמיד כי הקנאה לעתים קרובות מולידה שנאה. בפרשה פינחס הקב"ה מגלה אהדה אם לא יותר מזה לפינחס, שנטל את הרֹמַח בידו ודקר בו שני בני אדם בקנאו לאלוהים, נוכח חטאם של שני המומתים שעשוהו בגלוי לעיני כל בפרהסיא כפי הנראה כדי להתריס או להכעיס. מלשון הכתוב יש בצד המעשה של פינחס גם הנמקה לכך מפי הקב"ה, בשבחו את פינחס באמרו: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם (כה/י"א). הקב"ה גם מעניק לפינחס מעמד מיוחד לו ולזרעו אחריו, ברית עולם. (כה/יג) דברים אלה מצביעים על היוצא דופן שבמעשה, כי לית מאן דפליג ולזרעו אחריו, ברית עולם. (כה/יג) דברים אלה מצביעים על היוצא דופן שבמעשה. על הקנאה והנקמה נאמרו במסכת סנהדרין נאמר כי הקנאה והשנאה אינם רצויים ואפילו פסולים, כי הם עלולים להיות להוליד שנאה .ומובאת על-ידי חז"ל גימטריה אינם רצויים ואפילו פסולים, כי הם עלולים להיות להוליד שנאה .ומובאת על-ידי חז"ל גימטריה המראה כי סך אותיות הקנאה (161) + נקמה (195) שני אלה מסתכמים ב-(356) השווים ל - שנאה שאף היא (356) (סנהדרין ב' ב' ),. חז"ל בקשו לישב את אשר עשה הקב"ה עם פינחס ברגישות רבה, כדי שלא לעודד קנאה ולא כל שכן נקמה. הדגש הושם על עשיה למניעת התמוטטות האמונה בקב"ה וביחוד כשזה נעשה להכעיס לעיני כל. ודבר נוסף חשוב בעניין זה כשהמקנא, עושה זאת לחיזוק האמונה של העם באלוהים ביחוד כשהאדם נמצא במצב של סכנת נפשות או כלשון חז'ל מצב של קידוש השם, כאן המקנא עושה לחיזוק חסנו של העם. בזאת רואה המקרא קנאה חיובית, או כהכרח בל יגונה, יחד עם זה כשקורה ואדם עובר על האיסור, צריך לנהוג לא כמו שנהג פינחס בבן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (שבט שמעון) אלא בהבאתו לדין אז בפני הַסַּנְהֶדְרִין. (הסנהדרין מלה יְוָנִית שפרושה מועצה, מושב שמשה מעין בית המשפט העליון של ישראל מספר דיניה היה 71 דיינים רגלים לחשוב כי מספר החברים הוא 70, יש גם סנהדרין קטנה המורכבת מ-23 חברים) הסנהדרין דנה וגזרה דינו של כל אדם, אזרחי ופלילי. מעשה כמעשהו של פינחס היה נפסל על-ידי הסנהדרין. כי על מעשה שעשה פינחס נאמר: יש דין ויש דין, "שופטי ישראל" הם, שמשה פנה אל העם: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש את אנשיו הנצמדים לבעל פעור.(בלק כה/ה) במקרה זה כאשר העם במדבר חונה בפתח הכניסה לארץ ושם מחכים לו עובדי אלילים עמי כנען, ההצמדות לבעל פעור, כמוה כאבדון לעם, אשר אלוהים בחר בו כעמו כי הוא האמין בו כאלוהיו, לפיכך מוצאים פה צידוק לקנאתו של פינחס, לכן נושא הנקמה מסתיים בכךבדבר ה' אל משה: צרור את המדינים והכיתם, כי הם שהביאו את ישראל להצמד לבעל פעור כדי להטותם מאמונתם בה'.
מפקד לקראת הכניסה לארץ מיד אחרי מעשה פינחס ומותם של עשרים ואירעה אלף מבני ישראל, ראה הקב"ה לנכון לצוות על עריכת מפקד נוסף של אלה העומדים להיכנס לארץ המובטחת: שנאמר: ויהי אחרי המגפה, ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן: שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל.(כו/א,ב) במפקד זה נמנו בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצאי צבא, ונמצא מספרם: שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלושים נפש. המפקד הוא לא רק למלחמה בכנענים לכיבוש הארץ, כי הרי היא הובטחה לישראל על-ידי הקב"ה, ולא היה ספק שירשו אותה, אלא המפקד שנעשה, הוא לחלוקת הנחלות לשבטים, להוציא שבט לוי שלא יקבל נחלה. ועוד נאמר שבחלוקת הארץ לנחלות הן לא יהיו שוות בגדל שטחן, הן יותאמו לגודלו של כל שבט ושבט מישראל.שנאמר: לאלה תחלק את הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. איש לפי פְּקֻדָיו (כלומר מספר הנפשות), יתן נחלתו.(כו/נג,נד) והחלוקה תהיה על-פי הטלת גורל. רק אחרי דברים אלה נצטוה משה לפקוד את שבט לוי. הם לא נתפקדו עם יתר שבטי ישראל כי כאמור הם לא מקבלים נחלה. ואף יותר מזה אנו מוצאים כתוב, כי אחרי שנעשו המפקדים של כל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו, לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן שפקדו את ישראל בסיני, כי נגזר עליהם למות במדבר ולא נותר מהם איש, זולת כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, הם שנים משנים עשר המרגלים, שלא הוציאו דבת הארץ רעה ואף עודדו את העם להלחם למען כיבוש הארץ, על כן זכה אותם הקב"ה שהם יהיו המכניסים את העם לארץ ואילו מרים ואהרן מתו כבר ומשה לא זכה להכניס את ישראל ומת במדבר. מכאן למדים אנו שאין למנהיג יתרון על אזרחיו או נתיניו. והרי כאשר משה ביקש מאלוהים שיבטל את גזרתו שגזר על משה שלא יכנס לארץ ובקש שיתן לו להכנס אליה עם העם באמרו לאלוהים: שכניסתו חשובה כדי שלא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להן רועה (כז/יז) משמע לא למענו בקש משה אלא למען העם, ה' דחה בקשתו ואמר לו: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח ה' בו וסמכת את ידך עליו ....ונתת מהודך עליו ...וכל בני ישראל אתו .(כז/יח-כא) כך שלכל מנהיג יש תחליף, ואין להפוך מקום קבורת המנהיג למקום עליה לרגל, לכן נאמר שמקום קבורתו של משה לא נודע .
נחלה שקבל כל שבט, נשארת קנינו לצמיתות חלוקת הנחלות בין אחד עשר שבטי ישראל, עליה מדובר וידובר, באה לתת לכל שבט נחלה לקנין עולם. גם אם נאלץ מקבל הנחלה מכורח הנסיבות והעביר את נחלתו או חלקה לאחר משבט אחר, מסיבות שנזכרו בתורה, הקנין של בעל הנחלה איננו מתבטל, כי הרי הוא העביר על כרחו את נחלתו או חלקה לאחר בן שבט אחרמאילוץ לכן ביובל (בתום חמישים שנה) נחלתו חוזרת אליו. מכאן שהנחלה היא גם מקנה מעמד. דבר נוסף שאיננו פופולרי בימינו הוא דבר מתן הנחלה לגבר שבשבט ולא לאשה,מקומם את הנשים בימינו על אפליה בין גבר לאשה, אלא המחאה על אפליה זו, הייתה מאז ומעולם וזה קבל ביטוי חד וחריף על-ידי חמש בנות צְלָפְחָד בֶּן חֶפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶן מָכִיר בן מנשה (מנשה אבי השבט) . מדובר בנשים אמיצות בתקופת המדבר: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה, וְתִרְצָה, שהתימבו לפני משה ואלעזר הכהן ולפי נשיאי העדות פתח אהל מועד וטענו: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על-ידי ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו.(כז/א-ד) . משה עמד בפני דילמה לא קלה שלא נתקל בה קודם לכן. נשים עומדות על זכויותיהן ותובעות עשית צדק ומשפט עמהן ברוח התורה. ובענותנותו משה מצא עצמו לא מוסמך להחליט בעניין זה העומד מעל לחוק, לכן נאמר: ויקרב משה את משפטן לפני ה'.(כז/ו) הקב"ה מאשר כי דברי בנות צלפחד כֵּנוֹת בדבריהן וה' צוה: נָתֹן תתן להן אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן.(כז/ז) זה היה תקדים ראשון שחייב את ישראל לנהוג לפיו בדיני הירושה בעתיד. אלא למען האמת והכנות, יאמר כי בדין תורה האישה בעם ישראל אינה זכאית לחלק בירושה. ודיני הירושה בארץ עד שנת 1965 היו לפי החק העותומאני המוסלמי שהקנה לאשה חלק במטלטלין ובמקרקעין כמו לזכר, למעט במקרקעין מסוג מֻלְךּ האישה קבלה מחצית מחלקו של הגבר ואכן קים אי-שויון בדיני הירושה לפי התורה ולפי החוק העותומני, חוק הירושה הוחלף בחוק חדש של מדינת ישראל בשנת תשכ'ה -1965 בו הֻשְׁווּ זכויות האישה לזכויות הגבר.
לְפָנֶינוּ עוֹמֵד מַנְהִיג בַּעַל שִׁעוּר קוֹמָה הִנְהִיג עַם עֲבָדִים וְעָשָׂה אוֹתָם אֻמָּה שׁוֹמֵעַ טַעֲנַת בָּנוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּמְצוּקָה מַתְרִיעוֹת נֶגֶד דִּין חָרוּת שָׁם בַּחֻקָּה עַל אֹפֶן הַעְנָקַת נַחֲלָה וְחָלוּקָה כַּךְ נוֹהֵג מַנְהִיג וְלֹא אוֹמֵר אֲנִי וְאַפְסִי מַטֶּה אֹזֶן לָעָשׁוּק וּמוֹכִיחַ כִּי זֶה אֶפְשִׁי נוֹתֵן לַצֶּדֶק לִגְבּוֹר עַל עִוּוּת שֶׁעוֹשֶׂה עַוְלָה וּלְהִשָּׁאֵר נֶאֱמָן לָחֻקָּה וְגָם לָתֵת נַחֲלָה לֹא הַמַּנְהִיגוּת עִקָר וְהַתְּהִלָּה אֶלָּא לִהְיוֹת אָדָם תְּחִלָּה 