לגַנות? מה פתאום ראש עיריית אום אל-פחם, שמעירו יצאו המפַגעים בהר-הבית, לא מיהר לגנות את הפיגוע הקטלני. גם כשגינה, עשה זאת בחצי פה בלבד, כשהוא נמנע מלכנות את המחבלים בשמם, והתעקש לקרוא להם 'בני אדם שנרצחו, הראויים ל
כבוד'. אתם שומעים טוב?
עם ראש עיר כזה, המכבד מחבלים, ורואה בהם קורבנות נרצחים, איך לא, על-ידי ישראל ה'רוצחת' האכזרית, לא פלא שהעיר מצמיחה טרוריסטים ממש מתחת לרדאר. כי אם בארזים מאתרגים את הטרור, והופכים אותו לקורבן, אין זה מפתיע שהאוכלוסייה בעיר הערבית הישראלית מתחלקת לשניים בעיקרה: המחבלים ותומכיהם (שלא למיקרופון).
רכוש הגבר? בעקבות "הייתה פה פעם אישה",7 ימים, 14.7.17 7
אכן, כשם הכותרת, פעם הייתה פה אישה בעלת אישיות, רגשות, כישורים השקפות, טעם אישי ורצון לחיות. לכל אישה מאחורי הכותרת יש שם וסיפור חיים משֶלה. כמה סמלית היא תערוכת הבגדים של הנשים הנרצחות, שחוצות את כל המגזרים, המעמדות והעדות (ולא רק את השכבות החלשות, כפי שחשבו פעם), שהרי הבגד הוא האדם.
אלא שזאת בדיוק הבעיה. מעֵבר לסיבות הרצח הכלליות - זילוּת החיים, האלימות הגואה והענישה הקלה - אי-אפשר להתעלם מהתפיסה הרכושנית של האישה. למרבה הצער, גם בשנות האלפיים, עם כל הכבוד לפמיניזם, נשים ממשיכות להיתפס כרכוש הבעל או הגבר, ולא כאדם בעל ישות עצמאית.
כל עוד יוּחפץ גוף האישה בפרסומות ככלי מכירות, במדיה התקשורתית, ועל גבי המסך הגדול, כדי לספק את העולם הגברי המצ'ואיסטי - אישה תמשיך להיתפס כרכוש בן הזוג (ובחברה הערבית גם של האח או האב). אם נרצה או לא, התפיסה הפטריארכלית עדיין כאן, וּזרוֹעה נטויה לרצוח נשים.
הבראת מערכת הבריאות דומה שאִם נתַמצת את הפתרונות הנחוצים להבראת המערכת הרפואית הציבורית, הרי מדובר בהתייעלות, בצד הגדלת תקציב (כן, כסף זו לא מילה גסה), והגדלת כוח אדם של הרופאים והאחיות בבתי החולים (ואז גם יצומצמו התורים לניתוחים), במרפאות (ואז גם לרופאים יהיה די זמן לכל מטופל, תוך צמצום זמני ההמתנה) ובחדרי המיון.
יתר על כן, דרוש שירות רפואי שוויוני לכל (ובכלל זה בפריפריה ובשירות הפסיכיאטרי) כמו גם קידום התפתחות והתאמת השירותים לעידן המודרני.
לא די בשינוי מיתוג, כמו שירותי בריאות, במקום קופת חולים, תחנות לבריאות הנפש, במקום מרפאות פסיכיאטריות, המחייב גם טיפול במסגרת הקהילה, ותחנות לבריאות המשפחה, במקום טיפות חלב, שעליהן להתמקד גם בבריאות היולדת והתפתחות התינוק לא רק מבחינה טכנית. על המיתוג, שמטרתו שינוי דימוי, להצדיק את עצמו בתוכן. וּבא לחולי ציון גואל.
מה השתנה? - הפוליטיקה יצחק דרקסלר, כמו חיילים חרדים רבים אחרים, מוכיח כי בניגוד לסטיגמה, החרדים ממיתים את עצמם לא רק באוהלה של תורה, אלא לא פחות בשדה החזית, או נפצעים בה. כבר במלחמת השחרור נרתמו אברכים רבים למערכה הצבאית (ביניהם אביו של ח"כ אייכלר) ואף חרפו נפשם בה. גם אביו של ח"כ האגודאי לשעבר, יעקב מזרחי, נפל חלל בה. במלחמת יום הכיפורים נהרגו 12 חיילים חרדים.
אז מה קרה בין ההתגייסות החרדית במלחמות קודמות למצב היום? התשובה היא פוליטיקה. לא סוד הוא, שבשנים האחרונות, הרחק מזרקורי התקשורת, חל תהליך דינמי מבורך של חיוּל חרדים, שלא התאמו למסגרת הישיבה (וזו הייתה גם דעת הרב ש"ך), במסגרות מיוחדות בצבא. אלא שאז, לקראת הבחירות, התחרו ביניהם הפוליטיקאים על דעת הקהל, מי יעביר את חוק 'השוויון בנטל' כדי למשוך יותר מנדטים.
הזוכה בתואר המפוקפק, שרכב על הגל הזה, היה לא אחר מ
יאיר לפיד. והשאר היסטורייה. הכפייה האנטי חרדית והחקיקה (ובכלל זה הגבלת מספר תלמידי הישיבות ל-1800, המזכירה את הנומרוס קלאוזוס ברוסיה) השיגו את התוצאה ההפוכה. לפיד ירה לעצמו ברגל, ולא רק בגיוס החרדים שהצטמצם במידה ניכרת, ובקדנציה הנוכחית בוטלו כל גזירות האחיתופל שלו נגד הקהילה.
