איסור שבועה והלכות נדרים "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה" (במדבר ל, ג). הנטייה להבטיח הבטחות כדי לקבל משהו טבועה בנו. אבל אדם המוציא מפיו הבטחה חייב לקימה.
"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (שם) – "אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירים בנדרים ואל תפרצו בהם, שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בי, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת, שאין אתם רשאים לישבע בשמי בשום פנים" (ילקוט שמעוני).
ואם נדר – חייב לקיים. שקיום נדר הוא מצוות עשה מן התורה כפי שכתוב: "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כג,כב). וחז"ל ראו בשלילה קבלת נדר ואין זה משנה אם קויים הנדר, אם לא. עד כדי כך ש"אמר רבי נתן: "כל הנודר כאילו בנה במה כאילו הקטיר עליה" (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סב, עב).
מי יכול להתיר נדר? איש כי ידור נדר – חכמים יוכלו להתיר את נדרו. מאחר שעל בני ישראל לשמוע ולקיים דעת חכמים, הרי שחכמים הם אלו שבשמעם את הנדר, בידם להתירו. אישה שנודרת נדר – בעלה, ביום שמעו על הנדר יוכל להתיר לה אותו ונערה רווקה – אביה יוכל להתיר את נדרה ביום שמעו עליו.
וכל זה מדובר על כך שביום שומעם על הנדר ואסרו עליו – יוכלו להתיר. אבל אם שמעו על הנדר ולא אסרו – חייבים לקיים הנדר. וזה באופן כללי וההלכות מורכבות וטעונות בירור לכל מקרה.
מלחמת נקם במדיין משה מתבקש לנקום את "נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (במדבר לא, ב). ונשאלת השאלה: מה עם מואב? והרי הם אלו שהסיתו את המדיינים לפתות את בני ישראל על-ידי בנותיהם?
ומסביר רש"י: "ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת היראה שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם. אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם".
אנו לומדים פה מוסר חשוב מאוד. חשובה גם הסיבה למעשי רוע. זה לא שמואב לא חטאו כלפי ישראל' אלא שמואב באמת פחדו מבני ישראל ורצו להציל עצמם. בעוד מדיין הצטרפו סתם מתוך שנאה ללא שום סיבה. שהרי בני ישראל כלל לא סיכנו אותם ועל כך צריכים היו להיענש.
הכעס משכיח חכמתו של אדם העם יוצא למלחמת נקם במדיינים וחוזר לאחר ניצחון. אלא שמושה מתאכזב מאוד. הם הרגו רק את הגברים ואת הנשים השאירו בחיים. ועל כך משה כועס מאוד: "ויקצוף משה...ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'" (במדבר לא, טו-טז).
מלחמת ישראל במדיין לא הייתה סתם מלחמת נקם. הייתה זו מלחמה על טוהר-
הבית היהודי.
מדיין שלא היה לה כל עניין עם ישראל, שלחה את בנותיה לפתות את בני ישראל והכשילה אותם ועל כך הייתה המגיפה בעם. ואת נושאת החטא הזה - חטא משנאה לשמה – השארתם בחיים?
משה כועס והכעס משפיע רע על הכועס.
ומלמד על כך ריש לקיש: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. ממשה – שכתוב: "ויקצוף משה על פקודי החיל" אחר כך כתוב: ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' את משה". ולמה אמר אותם אלעזר ולא משה? מפני שממשה נעלמו הלכות אלו, שהכעס גורם לשכחה.
העדפת החומרנות מול חיים בארץ ישראל בפרשת "מטות" אנו לומדים להכיר את ה"יורדים" הראשונים. אותם המעדיפים את הנוחות החומרית בארץ אחרת על פני מגורים בארץ המובטחת.
בני גד, ראובן וחצי המנשה פונים אל משה בבקשה להישאר במקום בו הם נמצאים כי יש שם שטחי מרעה טובים ולהם מקנה רב. "ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה... יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. אל תעבירנו את הירדן".
משה כועס על בקשתם "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? (במדבר לב, ו) בני ישראל מתכוננים למלחמה כדי לכבוש את הארץ המובטחת ואתם רוצים לפרוש מהם ולהתיישב לכם במקום הנוח הזה?
ואחר כך מזכיר להם משה את חטאי אבותיהם שלא הכירו בטוב שה' רצה לעשות להם בהביאו אותם לארץ המובטחת להם. ומציין שהם מוסיפים עוד לעורר את חרון אפו של ה'.
אבל האנשים לא מוותרים. הם חוזרים על בקשתם ומבטיחים שיבואו להילחם עם אחיהם כדי לסייע להם בכיבוש הארץ המובטחת. הם מתנדבים ללכת בראש המחנה ומבטיחים לא לשוב לנחלתם עד שישבו כל בני ישראל איש איש בנחלתו. משה שומע את הצעתם – מתקן מדבריהם - ומסכים.
ושני שבטים וחצי אלו – גד, ראובן וחצי המנשה הינם סמל החומרנות בעיני חז"ל. "שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל" (במדבר רבה כב)
מתוך האתר שלי "פרשת השבוע".
