פעם חשבנו שלאכול בורקס זה בסדר. מדי יום שישי הייתי מפליג עם רכב הפאר שלי, אופני BMX לבנות שהיה כלי התחבורה העיקרי אצלנו בבית אל אזור התעשיה בעיר, שם התחבאה לה מאפיה קטנה מלאת מאפים עם דלת מרשת למניעת כניסה של זבובים. אותי עניינו רק שני סוגי מאפים - בורקס תפוח אדמה ומאפים ממולא גבינה המכונים גביניות.
בכל מאודנו חשבנו שמדובר בדברים הכי בריאים עלי אדמות. בכל זאת, עם הבורקס יש גם תפוח אדמה שהוא דבר טוב בפני עצמו ובגבינות נמצאת הגבינה שאין בריא ממנה. עד היום כשאני פוגש חברים ותיקים של אבא שלי בבאר שבע הם רוצים להזמין אותי לארוחה הכוללת בורקס. הבורקס היה פתרון לכל בעיה. מסיבה, אזכרה, ארוחת צהריים או סתם סתימת קיבה. מי דיבר אז על סוכר או על מלח. מי ידע אז שתפוח האדמה בכלל הם שבבי תפוח אדמה שהקשר בינם לבין תפוח אדמה אמתי הוא מקרי בהחלט. גם הגבינה שאותה מילאו בעוגות הגבינה הייתה יותר משהו לבן עם המון סוכר וניל. פתרון טוב למתיקות בלתי פוסקת. עד שסיפרו לנו שהבורקס הוא בכלל כפית של קמח לבן עם כמה קילוגרם של מרגרינה. שמות כמו שמן טראנס פתאום התחילו להיות הנושא המרכזי. אני בכלל חשבתי שטראנס זה סוג של מוזיקה אבל מסתבר שיש שומנים שאוהבים לרקוד טראנס בדם שלי. אז הפסקנו.
פעם חשבנו שלשתות חלב זה מאוד בריא. ואם לא חלב אז לפחות שוקו. קרטונים של שוקו הייתי מחסל בתקופת שירותי בצבא אי-שם בשנות התשעים... המכה הכי גדולה הייתה ארוחות הבוקר שפתחנו במאפיית הבונז'ור, שהייתה לנו בבסיס. בורקס גבינה גדול עם חצי ליטר של שוקו. בוקר וערב. היינו בטוחים שמדובר בארוחה בריאה ומזינה. הבורקס מוכר לכם מהפסקה הקודמת והשוקו שהיה מנה של חלב בריא לגוף. עד שסיפרו לנו מה יש לנו בשוקו הזה שקנינו. שכמויות הסוכר שדחפו לנו בפנים יכולים להספיק לנו לחיים שלמים פלוס מאה עשרים. עד שסיפרו לנו שזה לא ברור כל כך שהחלב הוא משקה בריא. מסתבר שעד גיל עשר או משהו כזה החלב הוא דבר שעוזר ומזין אבל מגיל הטיפש עשרה החלב עושה לנו בדיוק את הדבר ההפוך ממה שאנחנו חושבים. הוא מייצר לנו בעיות של פירוק לקטוז, פטריות בקיבה ובעיות שומן בדם. ואז המציאו את החלב דל השומן, החלב הנטול לקטוז, ואת החלב המועשר. בתקווה שלא נפחית מהכמויות.
פעם חשבנו שלשתות קולה זה בריא. בחיי. אני לא משקר. הקולה, מעבר להיותה משקה קל תוסס (גם משהו שכבר לא נמצא בעולם לתיאורי המשקאות) הייתה גם משקה שמיועד לפתור בעיות בקיבה, כאבי בטן, כאבי ראש, ואפילו בעיות מעיים רגיזות. עד שסיפרו לנו מה יש לנו באמת בתוך הקולה ודאגו להמחיש לנו בסרטונים מדויקים. איך מנקים אסלה בקולה, מה קורה כשסוכריית מנטוס נפגשת עם כוס קולה ומה קורה לשן שנשארת בכוס קולה. הראו לנו איך מובילים את החומצה שממרכיבה את הקולה ועד היום מנסים להסביר לי איך משקה הדיאט למיניהם הם יותר גרועים מהדבר עצמו.
פעם חשבנו שלאכול אורז זה דבר מאוד בריא. בכל זאת אני שייך לעדה שהאורז בה הוא מרכיב מרכזי כמעט כמו הקוסקוס בארמון המלך מדי יום שלישי. ואז עברנו לאורז מלא שזה אורז עם הקליפה שלו ולמרות שלא הורידו לו את הקליפה וחסכו זמן בייצור, הוא עולה יותר מאורז שכבר קילפן אותו. אמרו לנו שלא כדאי לוותר על הקליפה כי היא מלא בוויטמינים אבל שכחו לספר לנו שהקליפה גם מלאה בריסוס ושאר מרעין בישין שמצטברים אצלה ולא יוצאי החוצה לאוויר העולם לפני שהם עוברים אצלך בבטן.
פעם חשבנו שלהוסיף אבקת מרק עוף לכל תבשיל זה דבר טוב. כמויות נכבדות של אבקת מרק עוף נשפכו לתוך סירים צהליים גדולים ונתנו הרגשה של עוד. מטבחים שמעולם לא חשבו על אבקת מרק עוף כתבלין גילו את האבקה הזו והיא נמכרה לנו כאילו מצאנו את טעמו האסור של גן העדן.
עד שסיפרו לנו מה זה אבקת מרק עוף. מונוסודיום גלוטומט או במילים אחרות מחזקי טעם. חומרים כימיים עתירים בנתרן ושאר בעיות קולינריות שבאו לפצות על את תחושת הביקוש הבסיסית הזו לכל דבר מלוח או מתוק. הפסקנו לרצות את הטעם הרגיל והפשוט ורצינו טעמים מודגשים. אז דחפו לנו את בחטיפים, בשקדי המרק, בפסטות בפיצות ובעצם כל דבר שרק אפשר. פלא שגם אדם בוגר ככל שיהיה מסוגל לחסל שקית ביסלי פלאפל אחת שלימה בתוך שתי דקות. וייאמר לזכותם של המפעלים שמייצרים במיוחד למגזר החרדי חטיפים. שמה הטעם חזק יותר והקמח פחות יותר, בעיקר פחות. או במילים אחרות נייצר חטיפים במחיר שווה לכל כנפש והכל על חשבון הבריאות שלנו.
פעם חשבנו שעוגות המוכנות שאנחנו קונים בסופר הם עוגות אמתיות. כלומר עוגת הבית באמת יוצרה בבית ועוגת לימון היא עוגה עם לימון אמתי. עד שהסתבר שהעוגות האלו מלאות בהמון דברים חוץ מה שהם אמורות להיות באמת מלאות - בדברים טבעיים ומזינים. טבעי ומזין זה כבר קטגוריה אחרת שיש לה מדפים משלה ומחיר משלו.
פעם האמנו לכל מה שמכרו לנו. גם היום. רק שזה עטוף בעטיפה של בריאות.
