במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמה של סיכום לקראת מבחן בגרות).
הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים.
אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצל הדור הצעיר מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.
על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.
קחו לדוגמה את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" - פריט 100568). לוי השתתף בצליחת התעלה - והסיפור שתועד בארכיון חיל התותחנים הועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלוונטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?
וכך נראה הדווח של לוי: "יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר... ב-8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים..." וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:
"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו... עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב... אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח".
כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על-ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על
תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.
כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.
בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלוונטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע לתכנון וארגון. ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע ערך עכשווי ורלוונטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.
ממצאי הרקע: לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.
אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על-ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן: מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).
בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של
פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על
תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על-מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.
להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור: "מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם".
כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.
לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר - קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלוונטיות - הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות.
הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.
גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" (2014).
קישורים: