התחיל בשתי רגליים שמאליות

לפני ימים מספר כתבתי כאן שלהערכתי הבחירות בעבודה אינן מבשרות חידושים או שינויים והסיכוי שיש בהן פוטנציאל של בשורה הוא מינורי. אתמול האזנתי לדברי היו"ר החדש, אבי גבאי, משחזר ב"רוב-עם", בישיבת הסיעה בכנסת, את קריאותיו הישנות והנואשות של הרצוג, למפלגות החברות בקואליציית נתניהו - בנט, כחלון ודרעי - לפרוש ממנה לטובת... "התסרוקת החדשה שלו"; בפועל לא היה שם שום נימוק אחר. התירוץ הפורמלי היה ידיעות על התגבשות עסקה להחתמת מיקי גנור על הסכם עד-מדינה בחקירת עסקת הצוללות לחה"י. הדברים נאמרו ברצינות רבה, במפגש המובילים החדשים-ישנים של המפלגה החדש-ישנה שלו, בה התמנה ליו"ר חדש עם מסר ישן. תמהתי; מדוע שיעשו כן? מה ההגיון? לאיזו תכלית? אף אחת משאלות אלה לא קבלה תשובה של ממש באותה קריאה "להתחדשות פוליטית". מלבד הידיעה המשפטית הנ"ל, הפלטפורמה החדשה-ישנה עליה טיפס היו"ר החדש של המפלגה הישנה הייתה נאום של בוגי יעלון בפורום כלשהו, בו טען שפרשת הצוללות היא כישלון של ראש הממשלה; טען אך לא נימק. מאידך-גיסא, השר דרעי, כאשר נשאל על כך לפני שתי יממות, העיד שמעולם לא שמע בממשלה או בקבינט את יעלון מתנגד לנושא הצוללות. עובדה זו שכח גבאי לציין. את סיפורי הסרק המכונים פרשיות ראש הממשלה 1000 - 4000 (כשאלדד יניב מחפש עתה בנרות ובסיוע של כוחות אופוזיציוניים נוספים את פרשה 5000...) מנסים גבאי ותומכיו-לפי-שעה, בכל כוחם, למחזר באמצעות ידיעות לכאורה, חדשות שאין בהן ממש וסיפורי יריבים מושבעים של נתניהו או מי שהתמנו בעבר כעוזריו ולא השכילו להניח את דעתו בתפקודם. באווירה השוררת כיום בארץ, אין לצפות מהם ליושר אינטלקטואלי או אחר. ה"סקופ" על מיקי גנור התחיל, כשהבין האיש שהסתבך והחל מחפש מוצא באמצעות התרגיל השחוק של מכירת עצמו לפרקליטות כעד מדינה למטרת "מזעור נזקים". אם הנושא הוא כה גדול וחמור כפי שטוענת האופוזיציה, ויש בידי המשטרה חומר מעיד משמעותי, לא רק שלא הייתי מעודד עסקת "עד מדינה" עם מיקי גנור, הייתי מתנגד לה מכל וכל ודורש למצות את הדין בבית המשפט עם מי שסרחו. סביר להניח שגנור הוא שחקן ראשי במגרש ודווקא לו אסור להניח לחמוק בתרגילים משפטיים שרק פוגמים באמון הציבור. אולם, האמת היא שמיקי גנור עצמו לא ממש מעניין את התקשורת חרף העובדה שיתכן שהוא ה"שחקן" הראשי בגניבת הסוסים בפרשה זו. לפי התרשמותי הוא אפילו לא מעניין את רודף הצדק החדש במפלגת העבודה - אבי גבאי. העניין כולו ממוקד במשחק הלוטו החדש-ישן, שמנסה לענות על השאלה: האם בעסקת גנור כלולים "צימוקים" שיאפשרו לפתח שלב נוסף במסע הצלב האישי נגד נתניהו. איש אינו יודע אם יש ממש בעסקת עד המדינה מלבד, אולי, המעורבים בה ישירות; אבל רוח וצלצולים יש בשפע. איך קשור הדבר לראש הממשלה? לאו-דווקא קשור. אז מדוע לנסות ולקשור את הדברים בכוח? - פשוט, כי זהו כיום תפקידה של העיתונות "החופשית" ו"המתקדמת": בִדיוֺן ראיות.

קול המולה

כך בגדול עובדת השיטה: העיתונות מקבלת הדלפות ממקורות מוסמכים כביכול וסמויים ומפרסמת אותם בקול המולה, בציטוט מינימלי וממוין היטב מפיהם של יודעי-דבר שמסוגלים לשפוך אור על התוכן האמיתי. הפוליטיקאים הישנים והחדשים, לרבות גבאי, מצטטים את העיתונות והופכים את הסיפור הבלתי מוכח לעובדה כביכול. שהרי הם נמצאים בסוד העניינים ויודעים דבר או שניים - מכנים זאת: ייצור אוירת "אשם". מכאן נכנס החומר למכונת הלעיסה "דז'ה-וו" של התודעה הציבורית ונטחן עד דק. או אז מופיעים הכוכבים הגדולים שיודעים כביכול משהו אמיתי על העניין - איזה ברק שאומר משפט חמור סבר כזה או אחר, יעלון שחוזר ומצטט את עצמו בפעם המי יודע כמה ואלה מקבלים חיזוק מעיתונאים או פרשנים שעבדו או עובדים בשכר עבור אותה מערכת בדיוק. באותו פרץ מילים, נמחקים מהתודעה ומאמצעי התקשורת המגויסים כל הדברים הסותרים את הזרם העיקרי וכל בעלי הקליטה הסלקטיבית סבורים שהם על הדרך הנכונה - לא בעניין הצוללות, כמובן, אלא בעניינו של ביבי. החדש והישנים גם יחד ממציאים לנו דמוקרטיה חדשה - הדחה של ממשלה המכהנת באמון הכנסת באמצעות שלטון התקשורת הבדיונית והרחוב המתלהם. התקשורת אינה מפתיעה וכדרכה עוסקת בבנאלי, בשולי ובסנסציוני. כך, למשל, בראיון משותף של פרופ' עוזי ארד, ראש המל"ל לשעבר, עם יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביתן, בתוכניתה של אורלי מרוז בהשתתפות רונן ברגמן (18.7.17), כאשר מעלה ביתן את אחת השאלות החשובות והנוקבות באמת בכל הפרשת הצוללות: לשם מה דרושים מתווכים בעסקות נשק "מדינה למדינה" (ישראל מול גרמניה) - שאלת מיליוני הדולרים בנושא החקירה שעל הפרק¹ - נקטע הראיון ונסגר המיקרופון. יש עדיין במקומותינו מישהו שפוי שאינו מבין את המשחק "המלוכלך" המתנהל כאן? פעמיים באירועים אלה נכנס גבאי לתפקידו החדש כמנהיג מפלגת העבודה ברגל שמאל - שתי רגליים שמאליות, אם תרצו. פעם ראשונה אני רואה ככשל רציני ושיגרה מטרידה את העובדה שישיבת הסיעה הראשונה לא הוקדשה להצגת ה"אני מאמין" של היו"ר החדש, למפלגה ולציבור. לאן הוא הולך ולאן הוא מבקש להוליך אותנו; לא כמועמד לא "כאדם מבטיח" אלא כמנהיג נבחר, וכמי שיש ביכולות, בסמכותו ומחובתו להציג לציבור עמדות ותוכניות ברמה של התחייבות פורמלית. פעם שניה הייתה המשך ישיר של הראשונה, כאשר הוכיח שלא קורץ מחומר אחר משל קודמיו בתפקיד באותו מחנה פוליטי. די היה בהחשדה כללית, בלתי-מבוססת ובלתי-מגובה בעובדות, בכדי להניעו לקרוא לפרוק הממשלה - קריאה חסרת יסוד, סיכוי ופופוליסטית עד כדי גיחוך, כמעשה קודמיו. פוליטיקה של מניפולציות איננה מבשרת טובות. אם גבאי הוא אכן "חידוש מרענן" כפי שמנסים לשכנע את הציבור דוברים אחדים מטעמו, מותר לציבור לצפות שלאמירות הללו יהיה כיסוי ממשי ומיידי. שתי רגליים שמאליות כבר בראשית הדרך אינן בשורה; מי שחשב שחיפש את האתונות והוא עומד למצוא את המלוכה, מוטב יחשוב שנית. לדידי אחרי התחלה כזו, נתניהו הוא עדיין משכמו ומעלה במחנה הפוליטי "הבכיר" שלנו.