הר-הבית - במוח לא בכוח

נוכח מה שמתרחש סביב פרשת גלאי המתכות שהוצבו מטעמי בטיחות בשער הכניסה להר-הבית לאחר רצח שני השוטרים הישראלים, מסתבר שבכוחה של היסטריה ערבית סוחפת ניתן להגיע להישגים ממשיים. וכך, אם להודות על האמת, במאבק בין שני העמים, המתפללים המוסלמים גברו על ישראל, אחרי שנציגיהם, פעילי ההקדש המוסלמי, הפעילו לחצים בינלאומיים, באמצעות ערב הסעודית שדרשה מארה"ב להורות לישראל להרחיק את הגלאים מאזור הכניסה למסגד אל-אקצה. כל המהומה מבשרת הרע הזו הייתה יכולה להימנע אילו האזינו כוחות הביטחון להמלצת השב"כ שהתבססה על כוח המוח והשכל הישר. אין זה סוד שמומחי השב"כ חיים את תפישת העולם של הערבים טוב יותר מכל אחד אחר. לכן כנראה היה להם ברור איזו תבערה צפויה לא רק באזור הר-הבית אלא בכל רחבי ישראל, אם גלאי המתכות ימשיכו להיות מוצבים בכניסה. המשטרה, לעומת זאת, המליצה לא להיכנע, אולי משום שראשיה משוכנעים שבכוח אפשר לפתור כל בעיה. אם נכונות הידיעות שמפיצים עיתונים ערביים, כי ארה"ב הציבה לישראל אולטימטום לסלק את הגלאים לא נותר זמן רב עד שכל העולם יחזה בכניעת ישראל ללא קרב. אך אם הידיעות האלה אינן אלא חלק ממלחמה פסיכולוגית, נראה מהר מאוד אם אומנם תפרוץ תבערה שלמה ממש ליד הכניסה לרחבת הר-הבית, שאולי נדע איך היא התחילה אבל אין נביא שיוכל לשער איך היא תסתיים. כך או כך חשוב להבהיר נקודה אחת. מאבק הכוחות, אם יתפתח למלחמה קטלנית אם לא, איננה קרב על המקומות הקדושים. לישראל אין כל כוונות השתלטות והיא מעדיפה לשמור על הסטטוס-קוו אבל תוך שמירה על הביטחון. ואילו הערבים אינם מאמינים באמת ש"אל-אקצה בסכנה" כטענתם. אצל הערבים המדובר ביכולת שליטה על טריטוריה. מנקודת ראותם של פעילי ההקדש המוסלמי השולטים בהר-הבית כל פלשתין היא אדמה השייכת להם, כיוון שהתקדשה להם במלחמת כיבוש בראשית התקופה המוסלמית. הם מבינים שישראל שולטת בקרקע בירושלים בעקבות מלחמת 1967 אבל הקרקע עצמה שייכת להם. וכל חדירה לתחומי הקרקע הזאת היא מלחמה על רכוש קרקעי ולא על קדושת המקום. אם אומנם תוצת האש המאכלת ותתפשט תחת הסיסמה המציתה את ההיסטריה "להציל את אל-אקצה הקדושה", אולי כל מה שישראל תוכל לעשות הוא לשיר בכאב לב את הזמר העצוב מימי מלחמת העולם השנייה "העיירה בוערת" שאלה מילותיו:

• שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! עֲיָירָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ. בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
  לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ, עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ, היא עוֹלָה בָּאֵשׁ. וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַייִם בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה, בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב, אֵשׁ הָעֲיָרָה.
  שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה כִּי הלְּהָבוֹת יתְמִידוּ, אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ, רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.

סוף דבר: ישראל זקוקה להרבה סבלנות ואורך רוח. עליה להבין כי מאבק השליטה על שטחי הר-הבית חייב להיפתר בשכל ישר ולא בכוח מצית להבה בוערת. רק בדרך זו נוכל, בבוא היום, לומר באמת כי הר-הבית בידינו.