לכאורה מה השאלה? ודאי שצה"ל רוצה לנצח. הרי בשביל זה מאמנים את החיילים ובונים וגם רוכשים כלי משחית למיניהם, ברור שזה כדי לנצח במקרה שניאלץ להלחם, אז מה השאלה? כן, זה נכון, אבל לא על כך אנחנו מדברים. כי כלי המשחית למיניהם, הן ההגנתיים (כמערכות הגנה מפני טילים) והן ההתקפיים (כגון צוללות משוכללות) מכוונים כולם כלפי אויבים מבחוץ וזה מן הסתם חשוב. אבל אמרנו כבר לא פעם בעבר כי המלחמה האמיתית שלנו היא לא מול אויבים מבחוץ אלא דוקא מול אלה מבפנים. ועל פניו נראה שאנחנו רחוקים מאוד מההבנה הזאת. שעל כן (לפחות חלק) מכוחות הביטחון המליצו לוותר, למוסלמים בלבד כמובן, על גלאי המתכות בכניסות להר-הבית.
אומרים שהחשש הוא מפני התפשטות המחאה האלימה שלהם על פני כל הארץ. האמנם? כאילו, עד עכשיו הם מניחים לנו ליהנות משלווה מוחלטת, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק ההתנגדות שלהם להצבת גלאי מתכות בשערי הר-הבית, כמו שהם מוצבים אגב בשערי הכניסה להרבה מאוד מוסדות ברחבי הארץ והעולם כדי למנוע הכנסת כלי משחית למקומות שבהם אינם אמורים להמצא, היא שתעיר את יצר הרצחנות שלהם? אני יכול להבין את הרוצחים הפוטנציאלים שמתנגדים להגבלת חופש הפעולה שלהם, אבל שבכוחות הביטחון של הצד המתגונן יימצאו כאלו שיתמכו בעמדתם? נראה לי שמשהו יסודי מאוד בחשיבה הביטחונית שלנו השתבש.
טוב, זה לא המקרה היחיד שבו נחשף השיבוש. מסתבר, כמו שכתבנו כאן לא מזמן (ברשימה לפרשת קורח) שאי-אפשר לשמור על עקביות בהסתמך על השכל האנושי בלבד. "שכן כל מה שבאמצע נמצא בתנועה אל עבר אחד הקצוות, בין אם מודעים לכך ובין אם לאו". ובסיפור הזה, (לפחות חלק מ)כוחות הביטחון הגיעו במוצהר אל הקצה ממש. הם הרימו ידיים אל מול הרצחנות הערבית ולכן לא מנסים להרתיע את הרוצחים, רק להתגונן מפניהם. זה מצד אחד. ומצד שני עניינם הוא להגן על זכותם של הערבים לנסות לרצוח. שעל כן הם מסכימים עם ההתנגדות הערבית להצבת גלאים בשערים שדרכם הם נכנסים להר-הבית. אפשר עוד להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון מובן.
לחשוב מחוץ למסגרת ואיך באמת צריכים לנהוג? ובכן, בפרשת השבוע אנחנו לומדים על הוראת ה' למשה (במדבר לא): [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. הרקע להוראה זו מסופר בפרשה הקודמת ובזו שלפניה. הקב"ה מורה למשה (פרק כה): [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. הם שלחו את בנותיהם, ביחד עם בנות מואב, לפתות את בני ישראל ובכך גרמו למגפה קשה בעם ישראל. אחת הנסיכות של המדיינים הייתה כָּזְבִּי שאותה הרג פינחס ביחד עם זמרי, והם זממו לנקום. אבל לא ממתינים שיתקפו (מדרש רבה): מכאן אמרו חכמים "בא להרגך השכם להרגו".
אז אומנם הנסיבות השתנו ולכן אין הכוונה שאפשר ללמוד וליישם את האמור בפרשת השבוע באופן מילולי. עם זאת, אין כל ספק שאפשר לנצח את הטרור ובזמן קצר. וכבר היו דברים מעולם, שכן אין זה גל הטרור הראשון ששוטף אותנו. הרי בכל פעם שהם פירשו התנהגות שלנו כמבטאת חולשה, הם תקפו. וזה בדיוק מה שקורה בשנים האחרונות, אנחנו משדרים סובלנות והכלה, והם קולטים חולשה וריפיון. ומה שעוד פחות נתפס בשכל הפשוט הוא שגם בתחום ההתגוננות אנחנו לא עושים כלום. כלומר, עושים. אוספים מידע ובכל לילה עוצרים כמה מחבלים. חשיבה שבלונית ופעילות בהתאם. אין שום ניסיון להרתיע אותם מראש או אפילו בדיעבד.
אנחנו פועלים בהיגיון, אין ספק, אבל כמו שכתבנו כאן ברשימה לפרשת חוקת, לא הכל זה שכל. ניקח למשל את היחס לפגרי הרוצחים, מחזירים אותם למשפחות והלוויות הופכות למסע ניצחון, כי הם מקדשים את המוות. אבל אנחנו לא מבינים אותם. מתייחסים אליהם על-פי הערכים שלנו כאשר אלה שלהם קוטביים לשלנו. לכן מחזירים להם את הגופות במקום לשרוף ולפזר את האפר. או מה שיותר טוב, להחזיר למשפחה את הפגר כשהוא עטוף בעור חזיר. הרי אם ידעו שזה מה שצפוי להם – לא יהיו עוד ניסיונות של רצח יהודים. מדוע לא עושים את זה – מאותה סיבה שמתנגדים להצבת גלאי מתכות, כנ"ל. הגיע הזמן לשנות חשיבה, לחשוב מחוץ לקופסה.
