הצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך היא מהומה רבה על לא דבר. במבחן המציאות חזקת הגיל הרך אינה "קלף מנצח", בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו, וממילא לאחרונה בתי המשפט נוטים לכיוון משמורת משותפת ואחריות הורית משותפת. למרות זאת קמה סביב נושא חזקת הגיל הרך מהומה מגדרית וכל צד נאחז בחזקה כמוצא שלל רב.
חזקת הגיל הרך קבועה כיום בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. היא קובעת, כי במקרה של סכסוך בין ההורים בנושא המשמורת על ילדיהם, המשמורת על ילדים עד גיל שש תינתן אוטומטית לאם, אלא אם בית המשפט מחליט אחרת בנסיבות מיוחדות. לאחרונה, סוערות הרוחות עקב הצעת חוק המבקשת לבטל את חזקת הגיל הרך, ולמעשה מבקשת להעניק לבית המשפט את הסמכות לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן תוך בחינת כל מקרה לגופו.
בפועל, לאחרונה יישם בית המשפט במסגרת מספר פסקי דין מנחים את המלצות ועדת שניט, אשר המליצה לבטל לחלוטין את חזקת הגיל הרך ולאמץ מודל של "אחריות הורית משותפת" לשני ההורים. המתנגדים לחזקת הגיל הרך טוענים כי מדובר בחוק ארכאי משנת 1962 ואינו רלוונטי עוד היום. עם זאת, שוכחים לציין שהמשפחות בישראל ממילא כפופות למערכת דינים בת אלפי שנים, ישנה וארכאית פי כמה, שבניגוד לחזקת הגיל הרך, היא זו ששולטת בשטח ביד רמה.
מדוע כל נושא בתחום דיני המשפחה גורר מלחמה מגדרית? אומנם חזקת הגיל הרך אין מקורה בדין העברי, אבל העירוב הבסיסי בין דת למשפחה יוצר בסיס מעוות. כל מה שנבנה עליו, סופו לפגוע באחד ההורים וכתוצאה מכך בילדים. גם כשדנים בנושא שמקורו בחוק ישראלי ולא בדין העברי, לא ניתן להתעלם מהאווירה והבסיס הלא-שוויוני עליו מושתתים דיני המשפחה.
קחו לדוגמה את נושא המזונות. הדין החל על הזוגות היהודים הוא הדין העברי, גם בנושא מזונות ילדים וגם בנושא מזונות אישה (הסדר חד-צדדי מלכתחילה, שכן הדין העברי לא מכיר במושג "מזונות גבר"). כך קיימת חובה אבסולוטית על האב לזון את ילדיו. הדין העברי אינו מותאם ולא מתאים לשנת 2016 בה נשים עובדות ומרוויחות, ובחלק מהמשפחות (עדיין למרבה הצער בחלק קטן) הן גם מרוויחות יותר או לפחות כמו בעליהן.
הגברים בצדק מתרעמים על כך שבימינו, כאשר לא מעט מהאבות משתתפים פעילים ושווים בגידול הילדים, הם עדיין החבים היחידים במזונות ילדיהם על-פי חוק. מנגד, מתרעמות הנשים שהן כפופות למערכת דינים עתיקה ולא רלוונטית, במסגרתה הן עלולות להיוותר עגונות ולמעשה תלויות לחלוטין בהסכמתו של הגבר לשחררן, וזה עוד לפני שדיברנו על חוסר השוויון במקרה של בגידה.
עוד נטען, שלמעשה במרבית משקי הבית בישראל האימהות הן המטפלות העיקריות אם לא היחידות בילדים, תוך שהן משלמות מחיר כבד בדמות אובדן יכולת הכנסה ותלות כלכלית בבעל. חולשה זו מציבה אותן חשופות לסחיטה מצד הבעל בנוגע לענייני משמורת, מזונות ומה שביניהן, והן לא מוכנות לוותר על-אף "קלף". וגם הן צודקות.
ההכפפה הזו לדין דתי של כל המשפחות בארץ (בהן שני בני הזוג שייכים לאחת הדתות המוכרות) יוצרת מלחמה מגדרית. היכולת של צד אחד להקדים את השני במסגרת מרוץ הסמכויות ולהכריח אותו להתדיין בערכאה דתית אינו הגיוני, אך נראה שלכך התרגלנו.
ערבוב דת ומשפחה הוא שיוצר את "מלחמת המגדרים" שהיא למעשה מלחמת משפחות, אימהות ואבות - על חשבון הילדים. לו לא היינו כפופים לדין העברי והדין האזרחי היה ברירת המחדל, ממילא כל משפחה הייתה נבחנת בהתאם לנסיבותיה בכל הנוגע למזונות, וההורים היו חבים במזונות ילדיהם בהתאם ליכולותיהם, כפי שמציין החוק. אבל הוראות אלו חלות רק על מי שהדין האישי אינו חל עליו. הפסיקה בישראל יודעת היטב להתאים את עצמה למציאות המשתנה, וכך ביהמ"ש יצר הלכות מאוזנות בעניין ידועים בציבור, זוגות חד-מיניים, מזונות אזרחיים ושיקומיים ועוד, נושאים אשר עליהם לא חל הדין העברי.
בתי המשפט מנסים להתאים את הפסיקות בנושאי משמורת משותפת ומזונות לשנת 2016 באמצעות לוליינות משפטית ויצירתיות, תוך שהם כפופים לחלוטין לדין העברי, והנפגעות הן המשפחות. ארגוני הנשים וארגוני הגברים - שניהם צודקים, כי המצב אינו הגיוני, אך לא מדובר במלחמה בין מגדרים אלא בסטטוס-קוו פוליטי.
אף אחד אינו מעז לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, אז המחוקק חייב את בני הזוג לפנות להליך גישור (אך שומר היטב על מרוץ הסמכויות) ומבקש לבטל חזקה כזו או אחרת. אלו פעולות סביבתיות, שעדיין מותירות את ציבור המתדיינים החילוני-ברובו כפוף לחוקים לא מתאימים ולא מותאמים היוצרים מלחמת מגדרים, על גבן של המשפחות והילדים.
אין חובה לבטל את בתי הדין הרבניים. ניתן לאפשר למי שמעוניין להתדיין בבית דין דתי ולהחיל על עצמו את הדין הדתי לבחור לעשות כן. מנגנון דומה קיים כבר בדיני ממונות, אז מדוע דווקא בדיני אישות, במקום הכי אישי ופרטי של האדם, דווקא שם כופים על האדם דין דתי הזר לו?
אם כן, נחזור לחזקת הגיל הרך. אותה חזקה ארכאית שאנו כבר לא מרגישים את כוחה בפועל, גוררת כאלו אמוציות מכיוון שהיא אינה מצויה בריק. שורשיה של החזקה הזו, כמו שורשיהן של עניינים הקשורים למזונות ולמשמורת ולדיני משפחה בכלל, יושבים על תחושות קיפוח ואי שוויון מגדרי בחסות הדין העברי.
