|
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. הסיפור הידוע ממסכת גיטין דף נה עמוד ב. על אדם אחד שהזמין את קמצא לסעודה ומשרתו הזמין בטעות את בר קמצא. ולא הסכים בעל הבית שישב הלה בשולחנו, עד שגירש אותו בבושת פנים. ובר קמצא הפגוע הלך והלשין לקיסר וזה עלה על ירושלים והחריבה. וכמו אז כך היום. ראיתי שאלות מעניינות על הסיפור הידוע הזה. גם קראתי מאמר מעניין של הרב יוני לביא והוא נוגע לחיינו כמו אז. מדוע שמו של בעל הבית לא מוזכר בכלל? מדוע מאשימים את קמצא בחורבן ירושלים כאשר הוא בכלל לא היה קשור? הוא הוזמן אבל לא ידע כלל מכל האירוע. ומדוע תולים אירוע כל כך מרכזי ונוראי, בסיפור קצר שמבוסס על שני שחקנים בלבד? ולמה נקטו דווקא בשם קמצא ולא ראובן ושמעון כפי שתמיד נוהגים בסיפורי הגמרא? וראיתי תשובות מקסימות שהביא לביא, ואוסיף על כך הרהורים על ילדינו. חינוך. קבלת השונה. הסיפור הזה הוא רק דוגמה למצבה הרוחני והחברתי שהייתה אז בירושלים. מצב של מוזמנים ולא מוזמנים. של מקורבים ולא מקורבים. של אנשים שמעדיפים לראות ולא לדבר. להתעלם. כל זמן שהם מה-"מקובלים" (גם היום קוראים להם ככה?) של הכיתה, אין סיבה שהם יאמרו משהו בשביל אותם ילדים שנמצאים בצד. שהם לא "מקובלים". כמה נוראיים יכולים להיות ילדים לפעמים. ילדים מחזיקים אצלם את הצבעים של שחור ולבן ואין כמעט אפור. וילד שהוא נחשב "מקובל", הוא ילד שיש לו חיים יותר קלים. יש ילדים שהם מוחרמים, ואין מי שיידע כמה סבל זה גרם גורם ויגרום להם. בהתפתחות של דורנו, של וואטסאפ וקבוצות של חברים, זה יותר נורא, כי יש ילדים שאפילו לא יודעים בכלל שיש עליהם שיחה מעניינת בקבוצת "רק לא דני" או "רק לא תמר". אין להם מושג מה כותבים עליהם, כמה שונאים אותם וכמה אפילו לא רוצים להיות בקרבתם. רוב הילדים אפילו לא ניסו להתחבר אליהם, ולא ניסו להכיר אותם. הם חרצו את דינם למוות מבלי לתת להם זכות להשמיע את עצמם. הם מרגישים את זה על גופם, על נפשם, נצרבים בכוויות שייקח שנים רבות למחוק אם בכלל. ולכן שמו של בעל הבית בכלל לא מוזכר כי הוא לא הסיפור. הוא בעצם כולם, כולנו. הוא נהג כפי שנהגו כולם אז. והיום. בקמיצה ולא ברוחב. הוא העדיף חברים מסוימים והעדיף להתרחק מאחרים. והוא כמו אחרים, לא היה מוכן להתפשר ולא היה מוכן להבליג. ככה לעיני כולם לגרש אדם מהמסיבה שלו. אולי אפילו עשה זאת בהנאה. לא מוזכר מה בדיוק חגגו שם. האם זה היה שבת חתן? הכנסת ספר תורה? בר מצווה? היו שם חכמי ירושלים, אז כנראה שמדובר בסעודת מצווה, ושהיו שם דברי תורה. ודיברו על אהבת ישראל ותורת ישראל ועל ארץ ישראל. כמו אותה משפחה שפגשתי באותו סוף שבוע שביקרתי בירושלים, והגעתי לתפילת השבת יחד עם אותה משפחה, רק כדי להצטרף למניין ולא חלילה לאכול איתם, אבל הם הבהירו לי שלא אוכל להצטרף. שזו תפילה סגורה רק לבני המשפחה. כמו אותו אחד שלא הסכים שאת ה"שבת חתן" שלי אעשה בבית הכנסת שעליו הוא אחראי, כי אני "לא משלהם" כך כלשונו. כמו אותו אחד שהקים אותי משולחן הכיבוד של מסיבת חתן וכלה שאליה הוזמנתי, רק כי אני לא מהמתפללים הקבועים. אני רק אורח. כמו אותו מניין שלא צירף אותי או בלשוננו "לא ספרו אותי" כי הייתי על מדים. כמו אותה חופה אליה הוזמנתי כעד, והרב החתים עד אחר שהיה בעיניו יותר דתי ממני. מתעלם מבקשת הזוג ומחליט מי יותר ומי פחות. "אתה תקבל תמונה" אמר "אל תדאג". גסות והתנשאות. לא חשוב השם של אותו בעל בית. מה שחשובה זה החברה ואיך שהיא נראית. ולמה בר קמצא פשוט לא קם ויצא? למה הוא התעקש להישאר? למה זה היה חשוב לו כל כך? הוא הרי הבין שככל שהוא יתעקש להישאר, כך בעל הבית יקים יותר צעקה. האם זה היה האגו הפגוע? האם זה היה הניסיון להוכיח מי צודק? האם בר קמצא באמת חשב שאם הוא יגיע לסעודה אז יגיע השלום בינו לבין שונאו? ולמה שמו של קמצא שהוזמן לסעודה ולא הגיע, מוזכר בהקשר של שנאת חינם. כי בכל קבוצת מקובלים, יש את הידיעה הברורה לפעמים בשתיקה, שאם אתה מקובל אתה יודע מי לא מקובל, ומי לא נמצא בחברה שלך. ומה אתה עושה עם זה? אם אתה יודע שאתה מוזמן ומישהו אחר לא מוזמן מה בדיוק אתה עושה עם זה? מה תעדיף לעשות? להשכין שלום? לדבר עם בעל הבית? אולי פשוט לא להגיע ולהיעלב שלא הוזמנת. מי יודע? ומדוע חורבן ירושלים קרתה בכלל אירוע קטן של שני אנשים? המהר"ל מפראג מסביר שסיפור אחד קצר בין שני אנשים הוא רק הדוגמה למציאות כולה. למציאות הכל כך מקולקלת שהייתה אז בירושלים. החברה היהודית, שאמורה לדבר על קבלת האחר, על אהבת חינם, דת שמחצית מעשרת הדברות שלה היא בין אדם לחברו, מחצית מעשרת הדיברות מדברות על מצוות שכל חברה נורמלית רוצה שיהיו אצלה ולא צריך מלכות עליונה שתגיד לו מה לעשות. רק שזה בדיוק האדם. גם דברים שאמורים להיות מצפונו וצו מחשבתו הברורה לא יהיו כאלו, אם לא נקבל אותם בהוראה עליונה. כי מחשבת לב האדם היא עקומה ואם צריך הוא יעקם את המציאות כך שתתאים למעשיו. ובבניין ירושלים ננוחם.
|
