במהלך חודשיים בשנה (לרוב אפריל-מאי) הכנסת מאשרת תקציב שנתי למדינת ישראל. אותם חודשיים חשובים מאין כמוהם וזאת מכיוון שכל מנגנון המדינה, המתבטא במשרדי הממשלה וחברות ממשלתיות, מתנהל על-פי כמות הכסף שמחולקת בין המנגנונים השונים באותה תקופה.
בשנים האחרונות יש דרישות הולכות וגוברות מצד חלקים בציבור להשקעה יותר גדולה של המדינה בשירותים לאזרח כמו: חינוך, רווחה, בריאות וכו'... טענות אילו באות לידי ביטוי בעיקר ע"י חברי כנסת מהאופוזיציה, בדגש על מפלגות בעלות אידיאה סוציאליסטית, מכוני מחקר שונים וארגוני המגזר השלישי.
ליתר פירוט, ניתן לראות כי חברי הכנסת מהאופוזיציה אשר בעלי הנחת יסוד סוציאליסטית מגישים הצעות חוק רבות אשר בעלות גוון סוציאליסטי ואף סוציאליסטי קיצוני המתבטאים בהגדלה משמעותית של הוצאות המדינה לנושאי רווחה וחברה. כך לדוגמא: חוק יסוד: זכויות חברתיות, הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי ע"י תיקון לחוק הביטוח הלאומי וכד'...
אך האם עם ישראל יודע איך תקציב המדינה בנוי? האם הוא מכיר את תקציב המדינה לפרטיו? האם אזרחי ישראל יודעים מה הם ההכנסות ומה הם ההוצאות של תקציב המדינה? האם הישראלים יודעים מהו הרציונאל שעומד מאחורי שיקוליו של אגף התקציבים במשרד האוצר בהיותו חושב על חוזקה הכלכלי של מדינת ישראל?
אפשר לומר בוודאות כי מודעות לחשיבות הפרטים הנ"ל אינה באה לידי ביטוי ברעיונות השונים הנכתבים גם בהצעות החוק השונות המוגשות לכנסת וגם במאמרים האקדמיים הנכתבים במכוני המחקר השונים כגון: מכון אדווה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון וון-ליר וכו'/
כדי להסביר את השיקולים העומדים בפני אגף התקציבים של האוצר בבואו לקבוע את התקציב השנתי, יש להסביר את המאזן התקציבי של מדינת ישראל. מאזן זה מורכב, בפשטות, משני גורמים: הכנסות המדינה ממיסים ואגרות, והוצאות המדינה על מנגנוניה השונים.
לפי הדוחות של בנק ישראל, כך נראה תקציב המדינה בשנים האחרונות:
הכנסות: 400-440 מיליארד ש"ח
הוצאות: החזרי החוב הלאומי 50-100 מיליארד ש"ח
משכורות המגזר הציבורי – 90-100 מיליארד ש"ח
תמלוגי הביטוח הלאומי – 70-75 מיליארד ש"ח
תקציב משרד הביטחון – 55-65 מיליארד ש"ח
כל השאר מחולק ע"פ שיקולי משרד האוצר.
כאשר אנחנו, כבני אדם רציונאלים, רואים את הנתונים האלו, ניכרת בנו ההבנה כי הוצאות המדינה על מגזר ממשלתי ותמלוגי רווחה מהווים חלק ניכר ביותר מהוצאות המדינה ביחס להכנסותיה, ולכן זה לא בכדי להעלות את הוצאות המדינה על שירותים ממשלתיים לאזרח במתבטאים בהלאמה של חברות והגדלה של תמלוגים.
אז מתי השתנתה המדיניות של משרד האוצר? בשנת 1985. כפי שידוע לרבים מאזרחי ישראל, שמדינת ישראל נוצרה, היא נבנתה כלכלית ע"פ עקרונות של מדינת רווחה אירופית אשר דגלה במשק לאומי הבנוי כולו כרובו מחברות ממשלתיות ותנאים מקלים לתמלוגי רווחה. אך, למרות כי מדיניות זו תואמת את עקרונות הפילוסופיה של המוסר, היא גרמה בפועל לחוסר איזון תקציבי בין הכנסות המדינה להוצאותיה. במילים יותר פשוטות, המדינה לא יכלה לממן לאורך זמן כמות כזו גדולה של שירותים לאזרח ביחס לא סביר להכנסותיה. ואכן, לאחר שהמדינה ניצלה פעמיים מקריסה כלכלית (פעם בתחילת המדינה הודות לשילומים מגרמניה ופעם שנייה ב-1966 הודות למלחמת ששת הימים), בשנת 1985 היה ברור כשמש לקברניטי המדינה ובראשם רה"מ דאז
שמעון פרס, כי מדינת ישראל עומדת בפני קריסה כלכלית מכיוון שאינה מסוגלת יותר להשיג יציבות כלכלית כתוצאה מקנה המידה של הוצאותיה התקציביות.
התוכנית הנ"ל נקראה "תוכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985". מטרתה הייתה להעביר את כלכלת ישראל ממבנה סוציאליסטי למבנה ניאו-ליברלי. ליתר פירוט, לאזן את תקציב המדינה שבו ההוצאות גברו במידה רבה על ההכנסות ולעודד השקעות הון כדי להרחיב את הכלכלה ולהעלות את רמת ההכנסות. בשנים האלו נתקבלה ההבנה אצל עובדי אגף התקציבים של משרד האוצר כי הם צריכים להעלות את רמת האחריות שלהם לניהול תקציבי המדינה אל מול דרישות נבחרי המערכת הפוליטית, ומכאן נוצר המושג "נערי האוצר". משמע, עובדי פקידות צעירים מהאוצר אשר בעלי סמכות גבוהה בכל הנוגע לשיקולי העברות כספי מדינה.
צומת דרכים נוספת בהיסטוריה הכלכלית של ישראל הייתה בשנת 2002. באותן שנים אינתיפאדת אל-אקצה הייתה בשיאה ובעקבותיה משקיעים זרים רבים הוציאו את השקעותיהם מישראל וגרמו לצמצום משמעותי בהכנסותיה של כלכלת ישראל עד לרמה שהוצאותיה גברו על הכנסותיה. עקב מצב קיצוני זה אשר דרש פעולה מידית, אריק שרון כרה"מ ו
בנימין נתניהו כשר אוצר יזמו שורה של רפורמות במשק אשר צמצמו את הוצאות המדינה על הסקטור הציבורי ותמלוגי הרווחה מצד אחד ועודדו השקעות הון ופעילות כלכלית במשק מצד שני. ואכן, במידה ומסתכלים על מחקרים של המדינה משנת 2002 ניתן לראות כי תקציב משכורות המגזר הציבורי עמד על 150 מיליארד בשנה בניגוד ל-100 כיום.
בנימין נתניהו, כיו"ר מפלגת הליכוד, חווה מפלה פוליטית קשה בבחירות 2006 כתוצאה ישירה של הרפורמות הכלכליות של שנת 2003 אשר צמצמו משמעותית את היקף תמלוגי הרווחה והעבודה המאורגנת בישראל. אותם רפורמות נתפסו בעיני הציבור כאכזריות לשמה, אך לאור הנתונים מהמאמר הזה ניתן להבין כי הוצאות ציבוריות כגון הסקטור הציבורי ותמלוגי הרווחה בישראל הגיעו לרמה גבוהה כזו עד לכדי כך שהם לא נחשבים כמותרות אלא כנטל על כספי משלמי המיסים והאגרות בישראל.
אי לכך, שאנחנו בוחנים את המושג "חברתי", עלינו להבין את עלויות ההשתתפות הישירה של המדינה בחייו של האזרח המהווה מעמסה על תקציב המדינה. זאת הסיבה שכיום אגף התקציבים באוצר ורשות המיסים מעדיפים לנהל את תקציב המדינה תחת גישה של מינימום הוצאות ומקסימום הכנסות, כי לכל הוצאה צריך למצוא מקור הכנסה.
מכאן, המושג "חברתי" לא חייב לכלול הוצאה כספית של המדינה, אלא פעולות המקלות על חייו של האזרח הישראלי כפי שנעשו בחלקם ע"י ממשלת הליכוד בשנים האחרונות, כגון: הנחות בארנונה לנזקקים, טיפולי שיניים חינם לילדים, חובת מעסיקים להפרשת כספי חיסכון פנסיוני לעובדים וכד'...
