ערב תשעה באב-פוסט מהפייסבוק של דוקטור רוויטל חברוני, נצבע בכחול זועק וקרא לגולשים "מה הטעם לצום בתשעה באב, בלי מעשה מתקן? כל אחד יעשה מעשה אחד ולו הקטן ביותר של אהבת חינם הכרת הטוב והחמלה"
אני קוראת את הפוסט פעם אחר פעם ואז מבינה שלפני החורבן הרוחני, עם ישראל חי באחדות ובהרמוניה, וכל אחד התייחס לכל אחד באהבה ובדאגה הדדית. אבל אז נפלנו מהמצב הטוב הזה למצב של שנאה, למצב שבו כל אחד חי רק למען עצמו - זה חורבן בית המקדש הרוחני
אני לא יכולה לשכוח לרגע את אותו בוקר שקמתי מצלצול הטלפון בשעה 05:00 בבוקר, בחוץ הגשם דפק על החלון והשמים היו קודרים. לא יכולה לשכוח את תחושת הפחד שעברה בי באותה שנייה בה קיבלתי את שיחת הטלפון מבית החולים, על הקו הייתה האחות הראשית, היא בקשה שאגיע לבית החולים, להיפרד מאבי, ברגעיו האחרונים. אני זוכרת היכן עמדתי, מה לבשתי, מה עשיתי. פתאום קלטתי שאין יותר דבר כזה שנקרא אבא.
שלושה חודשים לפני שאבי נפטר, סעדתי אותו במיטתו. מבוקר עד ערב ישבתי במחיצתו, ניהלנו שיחות ברומו של עולם, אבל בעיקר שיחות על אלוקים. עולמות עליונים ותחתונים, ברגע שאבי נפטר הרגשתי תחושה מוזרה. תחושה שמעולם לא חוויתי, כאילו חלק בתוכי מת. הרגשתי שהעולם מסתובב כמו בקרוסלה שלא עוצרת; פתאום כוח המשיכה של אבי ז"ל, לקחה אותי כלפי מטה אל התהום, זה היה כוח חזק. הרגשתי, שנפער בתוכי בור עצום.
חמישה חודשים אחרי ואני עדיין מנסה להתאקלם בעולם החדש, מנסה לנווט את עצמי בתוך המערבולת הרגשית שחוויתי עם אבי. לעולם לא אוכל להסביר מה באמת עובר בתוכי. לעיתים נדמה לי שאבא שלי, היה אחד בדור. חבילה שלמה של טוהר, אמונה, תום. טוב לב.
היום, תשעה באב עבורי הוא מוות במלא מובן המילה, הוא לא הרס של בית מקדש, הוא לא מצור, הוא לא מלחמה, הוא מוות ולא הרס. מהרגע בו אבי עלה השמימה משהו בי מת. ולכן עבורי אנחנו חיים בעולם ללא נוכחות אלוקית מוחשית. אף פעם לא הרגשנו תחושה רוחנית אמיתית. תחושה של זוהר מאותו בית מקדש, אנחנו חיים בעולם צר ואפל, בעולם חומרי נטול רוחניות, עולם שבו הגשמיות שולטת, ונדמה כי הרוחניות חסרת משמעות, על-פי הקבלה אנו מורכבים מנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל, שהיא אחראית על אושר, אהבה, יצירתיות ותחושת האחדות, וגם מגוף שיש בו את האגו שאחראי על הכעס, עצבות, פחדים, עצלות, שאר היצרים והתחושה שאני מרכז העולם, שזהו בעצם כוח הפירוד.
החיים שלנו הם רוטינה של חומריות והבל הבלים. השגרה שלנו דוהרת מבלי יכול לעצור אותה. רובנו לא עוצרים לרגע ובודקים איפה ניתן להשתפר ברמה האישית? כל מי שתשאלו אותו איך הוא מבחינה מוסרית נפשית? הוא יענה לכם..."יש לי בעיות, כמו שיש לכל אחד, אבל בסה"כ הכל תקין"
והיום תשעה באב, נותן לי את ההזדמנות להתבונן בעצמי מזווית שונה ומיוחדת. ולהבין שתשעה באב אינו רק חורבן של המבנה שנקרא "בית המקדש", אלא תשעה באב הוא סמל לחורבן ולגלות רוחניים. רוחניות לא נמצאת אי-שם בעננים, אלא כאן, בינינו. היא הקשר בין בני אדם, היחס שאנחנו מגלים האחד כלפי השני.
פוסט מהפייסבוק של דוקטור רוויטל חברוני נצבע בכחול זועק וקרא לגולשים: "מה הטעם לצום בתשעה באב, בלי מעשה מתקן? כל אחד יעשה מעשה אחד ולו הקטן ביותר של אהבת חינם הכרת הטוב והחמלה" אני קוראת את הפוסט פעם אחר פעם ואז מבינה שלפני החורבן הרוחני, עם ישראל חי באחדות ובהרמוניה, וכל אחד התייחס לכל אחד באהבה ובדאגה הדדית. אבל אז נפלנו מהמצב הטוב הזה למצב של שנאה, למצב שבו כל אחד חי רק למען עצמו - זה חורבן בית המקדש הרוחני.
יש לנו ארבעה ימי צום המוקדשים בלוח השנה העברי לתהליך חורבן בית המקדש, כל צום מוקדש לחלק אחר בחיי עם ישראל: עשרה בטבת, שבעה-עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה בג' בתשרי. מכולם, כמו שכתוב בתורה: "חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה
יום האבל הלאומי הכבד ביותר הוא תשעה באב, אשר מנקז אליו זיכרון של מאורעות הרי-אסון, שלא נראה שיש להם תיקון או תקנה. זיכרון של אבל הכבד ותחושות קשות נלוות לאסונות מכוננים, לבין כוח החיים והיכולת לשמור על התקווה, למרות הכל ואף על-פי כן אנחנו עדיין לא למדנו כלום.
