האיום לארה"ב הטמון בתוכנית הגרעין של
קוריאה הצפונית אינו השמדה. האיום האמיתי הוא האפקט הכולל של נזקים ככל שהתוכנית תתפתח ותניב יכולות הרתעתיות. כשיהיו בידיה יכולות גרעיניות מתקדמות, תוכל קוריאה הצפונית לאיים על אינטרסים אמריקניים ברחבי העולם איום קונבנציונלי-מקומי, מגובה באיום גרעיני מקומי וגלובלי שבמקרה הקיצון יכלול גם תקיפה גרעינית על היבשת הצפון אמריקנית. לקוריאה צבא יבשה גדול, מצויד, מאומן וככל שניתן להעריך גם בעל מורל גבוה.
השאלה שעליה עשויה קוריאה הצפונית להמר לכשתשלים פיתוח של היכולות הדרושות לכך, היא האם תהיה ארה"ב מוכנה להילחם בה מלחמה קונבנציונלית, עתירת נפגעים ונזקים, בכדי להשמיד את התשתית הגרעינית שפיתחה, ברוח העמדות המוצהרות שלה, או תעדיף לפגוע בה פגיעה גרעינית. מול צפון-קוריאה בעלת יכולת גרעינית בין-יבשתית, פגעה גרעינית עשויה לחולל תגובה מוגבלת אבל כואבת ביותר, של פגיעה באחד או יותר ממרכזי האוכלוסין הגדולים ביבשת האמריקנית. מאידך-גיסא, סביר שמלחמה קונבנציונלית, תגלוש בכל מקרה לפלישה של הצפון לדרום, שללא התערבות אמריקנית מסיבית, תתנהל ביתרון צפון-קוריאני ברור. ככל שמשתפר כושר השיגור של קוריאה הצפונית, גדלה גם עוצמת הראש הקרבי שיוכלו לשאת הטילים הבין-יבשתיים שלה. המאבק עובר מממדים טכנולוגיים ושיקולים צבאיים, לממדים תרבותיים כוללים -
כושר הספיגה וכושר העמידה. אותו סוג של שיקולים ינחה גם מדינות נוספות, דוגמת אירן, החותרות כיום להשגת נשק גרעיני ואמצעי שיגור עבורו ונתקלות באוזלת היד האמריקנית.
כאשר תתחזק קוריאה הצפונית, יוכל האתגר שלה לכלול לא רק איום ישיר על היבשת האמריקנית ועל אינטרסים אמריקנים אחרים בעולם, אלא גם איום על בנות ברית של ארה"ב דוגמת דרום-קוריאה. איום כזה איננו דווקא איום גרעיני ישיר;
הוא עשוי להיות איום קונבנציונלי תחת מטריה גרעינית. מול דרום- קוריאה ומדינות נוספות הגובלות או סמוכות לצפון-קוריאה, האיום עשוי להיות מלחמת טרור, למשל.
ארה"ב סומכת כיום על "רצון טוב" סיני לרסן את קוריאה הצפונית במרוצה ליכולות גרעיניות אסטרטגיות. להערכתי זו משענת קנה רצוץ. סין איננה בת ברית אלא יריבה פוליטית. במצב של יריבות, תפיק סין תועלת רבה מבני-ברית דוגמת קוריאה הצפונית, כשלוחה PROXI)) להפעלת כוח מוגבלת, באתרים שונים לטובת אינטרסים סיניים. ההתנהלות של מעצמות גרעיניות מאז סיום מלחמת העולם השנייה מלמדת שכולן נבגדו באופן זה. המדיניות הבינלאומית פעלה עד לנפילת בריה"מ, בחסות דפוסי התנהלות מסוג זה כמעט בכל אזור בעולם, שבו התחוללו עימותים על שינוי או שימור "תחומי ההשפעה" המעצמתיים. החולשה האמריקנית שהלכה וגברה בעקבות ניהול כושל של המלחמות המקומיות בעירק, אפגניסטן וסוריה ובמאמצים לריסון תוכניות הגרעין של קוריאה הצפונית ואירן, מחוללת שינוי מודרג אך רציף במאזן העולמי. להערכתי, סין לומדת מהר ויפה מניסיון העבר. היותה למעצמה כבר איננה הפיכה. השיקולים המנחים מעצמה בכדי להקטין את הסיכונים לעצמה, הם לפתח "יכולות-משנה" על גבולות אזורי ההשפעה שלה ואף מעבר להם. לכן, הנחת העבודה האמריקנית מול סין, המחפשת בה גורם מרסן נגד צפון-קוריאה בשירות ארה"ב, לדעתי, שגויה. בסופו של יום תאלץ ארה"ב לבחור בין "התקפלות", שתהיה רעה לה, לבנות בריתה ולעולם בכלל, לבין פעולה ישירה נגד צפון- קוריאה. לא נותר זמן רב להיסוסים בעניין זה, ולמעשה השיקול היחיד המצדיק עיכוב התגובה האמריקנית, הוא אי-מוכנות מספקת בשל המדיניות הקלוקלת של ממשל אובמה להחלשת הכוחות המזויינים האמריקנים.
רתיעה אמריקנית עשויה להוביל כבר בעתיד הקרוב להתפתחות מהירה של מרוץ חימוש גרעיני, אזורי, במזרח הרחוק. לחלק לא מבוטל מהמדינות באזור זה ובראשן יפן, יכולות טכנולוגיות וכלכליות להרים מרוץ כזה תוך שנים ספורות. בחלק מהן קיימות כבר כיום התבטאויות המעידות על חשיבה מתקדמת במגמה זו. כאשר יפן, דרום-קוריאה וטאיוואן ואולי גם מדינות נוספות כקמבודיה ותאילנד יפנו לשיתוף פעולה אזורי לפיתוח נשק גרעיני ואמצעי הגנה נגדו משלהן, לא מן הנמנע שגם אוסטרליה, ניו-זילנד, הפיליפינים וסינגפור ישתפו פעולה בהתארגנות כזו. להערכתי, על-רקע מדיניות טראמפ עד כה והמציאות החברתית-פוליטית פנימית בארה"ב, גובר בהן החשש שארה"ב אינה מתכוונת באמת להמשיך ולהיות עבורן מטריה מעצמתית כוללת ואמינה.
המזרח הרחוק הוא הוא עיקר השטח המאוכלס בעולם ומתגוררת בו כ-60% מאוכלוסיית העולם. באזור זה מתפתחות במהירות שתי מעצמות עולמיות - סין והודו - ומעצמה איסלאמית פוטנציאלית, או ברית-פאן איסלאמית, שבמרכזה מדינות כאינדונזיה, מלזיה, פקיסטן ובנגלה-דש. התגבשות גושים גדולים מהווה תמיד איום על סביבתם. מול מעצמות עולמיות, איזון בין-גושי חייב לכלול שותפות של גורם מעצמתי. בין כל המעצמות העולמיות,
ארה"ב היא החלשה ביותר מבחינה דמוגרפית ולאחרונה גם מבחינה חברתית. בהרכבים כנ"ל, עקרון "השלום הדמוקרטי", שלא היה רלוונטי במיוחד גם בעבר, הופך עוד יותר בלתי-רלוונטי, מפני שמרבית הכוחות העולמיים אינם דמוקרטיים באמת, ולא יהיו כאלה בטווח הזמן הנראה לעין.
תפוצת הנשק הגרעיני מגדילה את איום אובדן השליטה על אפשרות שהנשק יופעל. גדלה במיוחד האפשרות של הפעלה על-ידי PROXIS, או ארגונים אנרכיסטיים עם "מקורבות משוערת" או "מוסווית" ותגובה שגויה שתוביל להתדרדרות. ככל שירבו מקורות האיום ויפוזרו על פני שטחים גדולים מאוד, יקשה לאתרם, לזהות בהם איום ולהתגונן מפניהם. דומה שהמדיניות שמשדר טראמפ כיום מובילה בדיוק להתפתחות כזו. בטווח ארוך היא מסוכנת לארה"ב הרבה יותר מעימות עם קוריאה הצפונית כיום. חשוב שארה"ב (ולא רק היא) תזכור שבניגוד עניינים מהותי, עצם קיומו של צבא
שהיריב אינו חושש שייעשה בו שימוש, אינו מרשים איש. מבחינה גלובלית, העמדה האמריקנית נעשית בעייתית הרבה יותר בגלל גישתה לאירן. את רעיון צפון- קוריאה כמקרה חריג, אפשר אולי למכור בדוחק בשוק הבינלאומי. אולם שני חריגים מקבילים וכמעט זהים - זו כבר מדיניות מדאיגה מאוד לכל מי שחסו עד כה תחת המטריה הגרעינית של ארה"ב. אנחת הרווחה שהשמיעו חוגים במזרח התיכון ובמקומות נוספים לנוכח הבטחת טראמפ לפעול לביטול הסכם הגרעין עם אירן, דעכה במהירות. מדיניותו כלפי נאטו, נתפסת כחלק מהנסיגה הכוללת ממדיניות "אמריקה חזקה, כמפתח לשלום ויציבות בעולם". קשייו מבית מעוררים לא מעט סימני שאלה נוספים; חלקם נוגעים לתפיסת הזהות העצמית הנוכחית של ארה"ב. השלכות שיקולים אלה, נראות באירופה והן צפויות להתגבר גם שם.
האופק בתחום תפוצת הנשק הגרעיני ויכולתה של ארה"ב ומוכנותה להתמיד במדיניות אפקטיבית ותקיפה של בלימת תפוצתו, אינו ורוד. טראמפ ויועציו, ככל הנראה, לא לקחו בחשבון את מלוא משמעות האמירה "AMERICA FIRST", כאשר עוברים מתחום הכלכלה והפוליטיקה הפנימית וההצהרתית, לתחום האיומים הצבאיים האולטימטיביים. תהליכי ההתגבשות הבין-גושיים החדשים, מזכירים את האופן בו מתפתחים גבישים סביב מוקדי גיבוש לכלל גושים או משטחים גדולים, והומוגניים. קל יחסית לשלוט, להפסיק ולפרק תהליכים אלה כשהם בתחילת הדרך. דרושות לכך אנרגיות קטנות ומהלכים מתונים יחסית. לאחר התגבשות והתמצקות, ביטול או החזרה לקדמות, קשים יותר ודורשים "אנרגיות" גבוהות בהרבה.
השינויים העוברים על העולם כיום נובעים משינויים בפועל ושינויים נצפים במאזני הכוחות לאחר התפרקות בריה"מ והיחלשותה של ארה"ב. ההיחלשות היא תוצאה ישירה, כביכול, של שינוי במתאר האיומים, אולם מסקנה זו היא מקח טעות.
העולם אינו מתכוון להשאיר לארה"ב את הבכורה באופן מובהק, רק מפני שכך היה אחרי מלחמת העולם ה- 2. מעצמות חדשות, במובנים מסוימים גדולות וחזקות מארה"ב, עולות באופק.
התפתחות זו תביא להתגבשות מוקדי עוצמה נוספים, כפי שתואר לעיל ולמבנה רב-קוטבי עולמי חדש. תהליכי ההתגבשות שואבים אנרגיות ומוקדי גיבוש, דווקא מתהליכים שנראים על פניהם כמשניים בחשיבותם. מגמות התגבשות אלה מתחזקות ע"י מדיניותו המוצהרת של טראמפ, שדרכי יישומה חריפים במהותם מן האמירות עצמן. אובדן האמון בארה"ב מצד בנות בריתה נבע בעבר, בעיקר, מחוסר מעש בהשוואה להצהרת הכוונות המקורית, ומזניחה שרירותית של שותפים מן העבר. כיום ההצהרות מעודדות פחות ויישומן משקף רפיסות מעצמתית גדולה עוד יותר. לנוכח הספק באשר לכיוון וחוסר האמון באשר ליכולת, שותפים "מובנים מאליהם", כביכול, עשויים לנוע במסלולים חדשים ולהעמיד את ארה"ב, תוך זמן לא רב, בפני מציאות בינלאומית חדשה שיקשה מאוד לשנותה.
לסיכום:
ארה"ב, עם כל הכבוד, איננה העולם. היא עדיין המעצמה החשובה ביותר, אבל אם לא תזהר ולא תכלכל מעשיה בתבונה מול ידידים מן העבר ומול הזרמים החלשים עדיין אך המתגברים בהתמדה לכיוונים בלתי נוחים לה, תמצא עצמה בפני הפתעות לא נעימות. מוקדי דחיפת הגיבושים החדשים כיום הן המדינות העוסקות בפיתוח נשק גרעיני - קוריאה הצפונית ואירן. שלוות הנפש היחסית והשגויה של המערב בכלל וארה"ב בפרט מול תהליכים אלה, מסוכנת.
