אזרחי ישראל?
דבר אחד טוב יצא ממהומות הר-הבית. אם חשבנו שהמחבל בתל אביב, שיצא מאום אל-פחם, היה תופעה בודדת, הרי בא הפיגוע הקטלני בהר, כשהמחבלים הם בני העיר, והתמיכה המאסיבית בהם מהתושבים, והוכיחו שפלשתין כבר כאן. מדובר בעיר פלשתטינית מובהקת, העויינת את המדינה, בלב ישראל, וּבתוך הקו הירוק.
אין ספק שאת ההוכחה הכואבת ביותר, ששברה את כל שיאי הציניות, קיבלנו בהלוויה ההמונית שנערכה בעיר למחבלים, שהפכה לחגיגת הוללות פרועה ל'גיבורים' השהידים. וכך יצאה הצביעות הערבית המקומית מן השק.
התושבים, שגם אחרי מהומות אוקטובר, מתהדרים בנאמנותם לישראל, כדי למשוך קונים יהודים אליהם, רובם נחשף פרצופם המוסלמי הלאומני האנטי ישראלי האמיתי. הגיעה השעה שהם יחליפו את תעודות הזהות הכחולות לירוקות ויעקרו לעזה. מה הפלא שראש העיר עמד בסירובו לגנות את הפיגוע בהר.
אתר קדוש
הרב יעקב מדן, מרבני הציונות הדתית, טען בראיון ל'שישבת' שהכותל המערבי אינו קדוש, גם אם הוא מקום תפילה.
עם כל הכבוד לרב, איך זה שהמדינה והצבא, שהם מוסדות חילוניים לכל דבר, למרבה האבסורד, מקוּדשים בתפיסה הדתית לאומית. ואילו הכותל, שהוא שריד בית מקדשנו, אינו אתר קדוש?
ויתרה מכך, כידוע, בתי כנסת מכוּנים במסורת חז"ל 'מִקדש מעט', משום שלאחר חורבן הבית, הם ממלאים את מקום המקדש בארץ וּבתפוצות. כבתי תפילה השכינה שורה בהם, ועל כן חלה עליהם קדושה. האם אפוא, לדעת הרב
הנכבד, בניגוד למסורת היהודית זה דורות, גם בתי הכנסת אינם מקום קדוש?
קומדיה של טעויות
דומה שמשפט
אלאור אזריה יכול לספק כמה כרכים עבי כרס ללימוד בפקולטה למשפטים, בחוגי תקשורת וּלהצגת קומדיה של טעויות בתיאטרון - שאלמלא היה נוגע בגורל חייל ומשפחתו, היה הופך לפארסה אחת גדולה - כמו גם לעיון בפוליטיקה של המשפט.
אולם אִם כל אלה היו מפיקים תועלת אקדמית מהמשפט, אין ספק שהמפסידים הגדולים הם לא רק כל אותם 'טרמפיסטים' פוליטיים, עו"ד (ובראשם
יורם שפטל) ויועצי אחיתופל, המחפשים כותרות, אלא בעיקר גיבורי המשפט - אלאור וּמשפחתו.
במשפט הזה נעשו כל הטעויות האפשריות. ראשיתו בהתבטאויות פומביות אומללות של שר הביטחון ורמטכ"ל, בטרם חקירה. וּמכאן תהודתו הציבורית הרחבה, במקום ליישב את הנושא במסגרת ענישה משמעתית. המשכו בשכירת עו"ד חיצוניים של המשפחה, במקום להסתפק במשפט צבאי פנימי -דבר שהגביר את העימות עם הצבא, לא רק של המשפחה אלא של דעת הקהל.
אם לא די בכך, טעות נוספת היא הערעור על המשפט, שהיה אבוד מראש, בגלל ניצול ציני של מצוקת המשפחה, כאמור, על ידי, גורמים הנוגעים בדבר - במקום ללכת על חנינה.
גם אם מאוחר -אך מוטב מאשר לעולם לא - על המשפחה להתנתק מהטרמפיסטים, שרק דואגים לשיקום יוקרתם, ולפנות לחנינה עכשיו, ובכך לסיים את הסאגה- בהמשכים המיותרת הזאת, לטובת החייל ומשפחתו, ולשחרר את הצבא והציבור מֵעוּלָהּ.
יתרה מכך, הגיעה השעה להבין שמחבל הוא מחבל הוא מחבל, חיית טרף אימתנית, ולא אדם, ולכן ראוי לחסלו כאחרון האויבים. צריך לשנות את הנוהל הנואל בנושא בצבא. וּבא לציון גואל.
הטרנספורמציה
דומה שבמהלך רשימה עיתונאית שלו "קארמה פוליס" (7 ימים 28.7) עובר
רענן שקד תהליך טיפולי עצמי, שמייתר לגמרי את הפסיכולוג שלו, והקופונים השמֵנים שהוא גוזר עליו (אילו היינו שקוּלים, וּפחות מוּטים, זה היה קורה לכולנו).
אז ככה: קַבלו את חוק מרפי בגירסת רענן, שֶמַּה שעלול להשתבש - ישתבש לי! ואוסיף, בסוּג של נבואה שמגשימה את עצמה (מקרה פרטי של החוק?) אם אתה מאמין שמשהו עלול להשתבש, זה ישתבש! שהרי, כידוע, מחשבה בוראת מציאוּת. וּבקיצור, להיות פסימי זה לא משתלם.
מנקודת מוצא פסימית זו של 'האדם המקולל' מתחיל הטור האישי של הכותב, שמרגיש שהכל לא הולך לו. ודי בהרגשה זו כדי להזין את כל הכְּשָלִים הבאים. אלא, כמו במטה קסמים (ובעצם לא), תוך הרהור בקול ועיבוד הדברים לפני קהל הקוראים, רענן עובר את הטרנספורמציה הנפשית הראוייה. זאת אפילו תוך ויתור על הייחודיוּת שבייסורי המקוּלל.
וכך, מההרגשה ש'כל העולם נגדי', דרך מקרה המבחן הטרגי של מותו המצער של הזַמר והשחקן אמיר גוטמן, שאירע בסמיכוּת - ואשר הוביל למחשבות רציונליות של רענן על צירופי מקרים, כביכול (בתפיסת היהדות מדובר בהשגחה פרטית עליונה, גם אם נסתרת) - ועד למסקנה האופטימית של התמקדות בפרטים הקטנים המשמחים של החיים, שהם הם היוצרים את הרגעים הגדולים.
אולי, רענן, תוּפתע לשמוע, אבל זוהי בדיוק הגישה היהודית - לא להילחם ברע, אלא לראות וּלהרבות טוב. כי, כדברי חז"ל: "מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך".