במציאות של שכרון חושים, הסוחפת את דעת הקהל במדינת ישראל לתמיכה גורפת במהלכי מלחמות של ממשלות ישראל, מצאתי עצמי השנה במהלך תשעה באב חוזר לספר ירמיהו. חוזר לספר המפגיש אותנו עם תיאורי חברה אחוזת שכרון חושים, שתמכה במהלכים צבאיים של יהויקים, יהויכין וצדקיהו, מלכי יהודה, שהביאו לחורבן הבית הלאומי הראשון.
בתשעה באב השנה מצאתי עצמי מצטרף לישעיה הנביא בפרק נ"ח, הנדרש לקרוא בגרון: "... וְהַגֵּד לְעַמִּי" לעם השבוי בריטואל הצום - "לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ ... הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ...". כשהוא לועג לגינוני עינוי נפש של הצום בשק ובאפר. הוא מדגיש את העדיפות לחתירה לחברה שוויונית, שמסירה מתוכה קוטביות מעמדית מאשר כל ההתמכרות לריטואל של הצום.
בתשעה באב מצאתי עצמי בחיקו של ספר המספר את סיפור חייו הנביא ירמיהו, המוקע על-ידי חלק הארי של החברה, כי כל חטאו היה אומץ ליבו לומר ללא חת לחברה בה הוא חי את האמת הפוליטית שלו.
מתוך מבט על המציאות הישראלית העכשווית, נזרקו אל ירמיהו ביטויים מוכרים: "בוגד, אוהב את האויב, תלוש ומנוכר", אפשר להוסיף פנינים כמו - "גיס חמישי", "לדעותיך יש תמיכה של פרומיל אחד בציבור הישראלי". או בלשון תקופתו: "מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ". ואם תרצו את הגרוע מכל -"מוֹת תָּמוּת...מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה"(ירמיהו כ"ו 8,11 ).
סבל אישי "מוֹת תָּמוּת" בספר ירמיהו מזכיר סיסמאות ברחובי - "מָוֶת לַבּוֹגְדִים", "אוֹהֲבֵי עֲרָבִים", "עוֹשִׁים יַד אַחַת עִם הָאוֹיֵב", "אַתֶּם גַּיִס חֲמִישִׁי". כדוגמת ירמיהו שמבחינת דעת קהל מוסתת היה "גַּיִס חֲמִישִׁי - אוֹהֵב בָּבְלִים".
ירמיהו היה בן למשפחת כוהנים מצאצאי בית עלי שגלתה לענתות בימי שלמה. החל להתנבא בשנת שלש עשרה למלכות יאשיהו (ירמיהו א, 2). חייו רצופים התלבטויות אישיות, שמקורן בעמדה פוליטית שנקט ובמהות שליחותו הנבואית.
בנבואותיו הוא נקרע בין צורך לנבא חורבן לעם, שמובל בדרך פוליטית וצבאית הרת אסון ובין אהבה גדולה לעמו. עמדה נחרצת נגד שכרון תומכים במלחמה גררה אחריה סבל אישי רב (ירמיהו ט"ו 17-18, י"ח 18-23 ועוד). סבל המתבטא בבית כלא בתנאים קשים מנשוא - "וַיַּכֶּה פַּשְחוּר אֶת יִרְמִיָהוּ וַיִּתֵּן אוֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת" (פרק כ', 2).
מצבו של ירמיהו הורע בימי יהויקים, עמו התנגש על-רקע פוליטי ומוסרי, ואף עמד למשפט על כך. המשפט מלווה בדעת קהל עוינת ובאווירת לינץ, שיצרו נגד הנביא חוגי השלטון - "וַיִּתְפְּשוּ אוֹתוֹ הַכּוֹהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמוֹר מוֹת תָּמוּת" ( פרק כ"ו 8 ).
צמרת השלטון ירמיהו, העד לשינויים באורנטציה פוליטית של ממלכת יהודה, ראה בחזונו כי קרב היום בו תחריב ממלכת בבל את ממלכת יהודה. כשממלכת יהודה עלתה על שרטון של מלחמת אבדון, התמיד הנביא בעמדתו, למרות שנורו לעברו גלי העוינות הבלתי מרוסנים וההתנכלויות הפיזיות הקשות מנשוא (פרק כ' 3).
חזונו המדיני של ירמיהו, למרבה הכאב, התאמת כבר בשלב הראשון בגלות המלך יהויכין ושל צמרת השלטון. אף על-פי כן לא נטר ירמיהו איבה למלך וקונן בכאב על גורל המלך ההולך לגולה ( פרק י"ד 17-18 ).
הנביא התמיד בהתנגדותו לתוכניות הצבאיות של המלך צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, שעל שמו חתום חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צדקיהו עלה על כס המלכות אחרי שלושת חודשי מלוכה קצרים ואומללים של המלך יהויכין.
ירמיהו הנביא שם ללעג את מדיניות המלך, את משיחי השקר ונספחיהם, שעוררו תקוות שווא בעם לשים את כל יהבם רק בסגידה לכוח הנשק ובמדיניות של מלחמה. הם הכריזו בביטחון על ניצחון מוחלט העתיד להתרחש בקרב נגד המעצמה הבבלית. (פרק כ"ח).
סוכן מסוכן עם פרוץ המרד ביהודה נגד בבל ירמיהו היה בודד ומוקע כמוקצה מחמת מיאוס במערכת הפוליטית. הוא ניסה ללא הצלחה לשכנע את חוגי השלטון, כי הסיוע המיוחל של הצבא המצרי, גם אם יבוא, לא ישנה את התוצאות בלתי נמנעות, שיובילו לחורבן מוחלט של הממלכה.
נאמנותו הפוליטית של ירמיהו לצו מצפונו ולעולמו הערכי הניע את השלטון לראות בו סוכן מסוכן של צבא האויב. סוכן המוכן להתמסר למדינת אויב. מכאן שאחת דינו של סוכן אויב - בית כלא. ואם בית כלא יש לפעול, שהתנאים יהיו קשים מנשוא, כיאה לבוגד בעמו הנמצא בעיצומה של מלחמה.
בתשעה באב קראתי בספר ירמיהו במיוחד את הפרקים: כ - כ"ט ושמעתי קולות שמאוד מוכרים לי מימים אלו ברחובות ישראל.
נותרתי רק עם תפילה, שלא נגיע לימים האפלים של שנת 586 לפני הספירה. ולא נעלה על שרטון הכזב המשיחי, שתכננו לעם ישראל מנהיגי דת קנאים חסרי כל מעצור, שהובילו עם שלם למלחמת אבדון גם בשנת 70 לספירה וכן לאסון שכמעט גרם להכחדת העם בשנים 132-135 לספירה.
בתשעה באב השנה אינני מסתיר את פחדי מקנאים חסרי מעצורים, שנותנים היום את הטון בסדר היום הציבורי שלנו. מול עוצמה קנאית הקונה לעצמה מהלכים בחברה הישראלית חייבים לומר בקול רם וצלול - אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. לא רק לומר אלא גם לפעול.
