בתחרות בדיחות באנגליה, כך דווח, זכתה הבדיחה הבאה: הבלש המפורסם שרלוק הולמס יצא לטיול בחיק הטבע עם עוזרו ומעריצו הנאמן הד"ר ווטסון. בלילה ישנו כמובן באוהל. לפתע התעורר שרלוק, העיר את ווטסון ושאל אותו: "ידידי ווטסון, מה אתה רואה"? ווטסון שיפשף את עיניו וענה: "את הכוכבים". "יפה", הגיב שרלוק ומיד שאל: "אז מה המשמעויות של מה שאתה רואה ומה המסקנה"? ווטסון התחיל להפליג בתכונות כוכבי הלכת לסוגיהם, ואז קטע אותו שרלוק בצעקה: "עזוב, אתה לא רואה שגנבו לנו את האוהל"?
דומני שיותר מבדיחה, יש כאן שיעור יוצא מהכלל בהבנת המציאות, ובאי הבנתה המוחלטת. בדברים הבאים אני מעוניין להציג את המציאות כפי שאני מבין אותה, במספר נושאים, בעקבות אירועי הר-הבית האחרונים.
מושמעת טענה כי "ההתקפלות" של ישראל פגעה במעמדה של ישראל במזרח התיכון, ופגעה בהרתעה הישראלית. על הטענה הזאת חוזרים כתוכי, ואחדים אפילו מדברים על "אובדן ההרתעה". כמובן שהייתה "התקפלות", אפילו מבישה, אך לדעתי לא הייתה לכך השפעה על ההרתעה של ישראל, ובוודאי לא על מעמדה באזור. מאומה לא קרה למרכיבי העוצמה האזורית של ישראל. כל אויבינו ושונאינו לא שינו כהוא זה את הערכתם לגבי מרכיבי ההרתעה הישראלית. כישלון טקטי זעיר, חד-פעמי, לא מגרד אפילו את קצה ההרתעה הישראלית. ולעניין זה נקודה מהותית: מי שקובע אם ישנה הרתעה או לא הוא הגורם שצריך להיות מורתע. אנחנו יכולים להגיד 1,000 פעם שאנחנו מרתיעים, שהאויב מורתע, או להפך, אך הדברים הללו לא יהיו אמינים. למצער אנחנו יכולים להגיד שאנו מעריכים שהאויב מורתע, וגם זאת בעירבון מוגבל. ההרתעה אינה נצחית! ערב מלחמת יום הכיפורים התרברבנו בראש חוצות כי הערבים מורתעים, ועוד איך. הם באו והראו לנו שזה לא נכון. גם ערב "מלחמת ששת הימים" ב-1967 הערכנו שמצרים של נאצר נרתעת ממלחמה אתנו, עד שבליל 22 מאי 1967, נאצר הכריז שאינו מפחד להתמודד איתנו צבאית. וכמובן שעולה השאלה: לאיזו הרתעה מתכוונים המלהגים? להרתעה מפני הפגנות? מפני דקירות סכין אישיות? מפני אינתיפאדה כוללת של אש כמו האחרונה? לירי טילים על-ידי חיזבאללה ותקיפת ישובי הצפון?
בצידה של טענת הפגיעה בהרתעה ובמעמד, מושמעת גם הדעה כי הלקח הערבי הוא שישראל מתקפלת בפני כוח ואיומים. זאת טענה קבועה ושחוקה החוזרת ומושמעת תדירות: ישראל מבינה רק כוח (במובן שרק כוח שיופעל נגדה יוציא ממנה ויתורים שונים ). לדעתי, קישקוש, ולו מהטעם הפשוט שאינו עומד כלל במבחן המציאות. הייתה אינתיפאדה ראשונה, הייתה אינתיפאדה שנייה. הופעל כוח ברוטאלי של מתאבדים. מה קרה? לא רק שישראל לא ויתרה, אלא שבראיה היסטורית מה שקרה הוא שישראל עלתה ושיגשגה, והחברה הפלשתינית שקעה והתדרדרה ושני דורות של צעירים הלכו בה לאיבוד. האם עוד דור של צעירים פלשתינים רוצה ללכת לאיבוד? לא רק זאת, ניסיון העבר מראה שמנהיגים שלנו היו מוכנים לעשות ויתורים מרחיקי לכת לפלשתינים, מרצונם הם, מתוך שכנוע פנימי (מוצדק או לא) בלי שיופעל עליהם כוח: ברק בקמפ דיוויד ואולמרט.
ואיך אפשר בלי הטענה השכיחה "שמוטב להיות חכם מאשר צודק". קלישאה שפעמים היא נכונה בחיי המעשה, אך לא ברמה המוסרית והעקרונית. בעיקר אם היא משמשת תדירות כתירוץ לא לעשות מעשים צודקים, או להימנע בכלל מכל עשייה על-מנת שלא להרגיז, חס וחלילה, את היריב הכועס...
