ל
דונלד טראמפ אין חיים קלים בפתח נשיאותו, וזה היה צפוי. הגוורדיה השלטת איננה מוכנה להכיר בבחירת הציבור משום שלדעתה האיש הזה איננו חלק ממנה. אבל אילוצו של טראמפ לחתום על עיצומים נגד רוסיה מעלה גבה. בכלל, כל פרשת טראמפ-רוסיה מעלה שתי גבות. מלכתחילה הואשם טראמפ ב"ידידות טובה מדי" לרוסיה. טראמפ גם הואשם כי העביר "מידע חסוי" לאותה רוסיה - יריבתה העיקרית של ארה"ב מאז 1917 (אם כי בממדים ובפרצופים שונים...), ועל כך טראמפ דווקא ענה בהיגיון, שמותר לנשיא ארה"ב להחליט בעצמו מה חסוי ומה לא חסוי, כשהוא מתנהל כנשיא. אבל מסתבר כי הנימוק הזה איננו משכנע את האמריקנים. לדידם הנשיא איננו ה"פרסונה" הראשונה במעלה ב"דמוקרטיה מספר אחת בעולם". אז לכל הרוחות, מי באמת השליט בארצו של הדוד סם?
שנים רבות, עד התמוטטות הקומוניזם בבריה"מ לשעבר, ניזון העולם כולו מהרעיון כי הקומוניזם הסובייטי, מלווה בלוויני המפלגות הקומוניסטיות שלו בעולם ומאובטח במדינות הקומוניסטיות של "ברית וורשה" המזרח אירופית, הוא הדמון האנטי דמוקרטי המאיים לכבות את אור הליבראליזם בעולם. הזרקור התקשורתי האיר לכיוון הצגת התוקפנות הפוליטית והאנטי דמוקרטית אך ורק כלפי הסובייטים בפרט, והקומוניזם העולמי בכלל. מנגד, הרי שארה"ב הצטיירה תמיד כאבירת החופש והקדמה, כשבמושב הקדמי שלה יושב חוד הליבראליזם העולמי, נשיאה הנבחר של מעצמת העל הראשונה במעלה. בריה"מ הייתה תמיד שם נרדף למנגנוני חושך שקובעים את עמדתה ולא הבובות הפוליטית שעמדו בראשה. ה-ק.ג.ב. וה-א.נ.ק.ו.ד. היה אלה שבעולם הצטיירו כמכריעי העל באותה בריה"מ האימתנית. גם לאחר נפילתה של בריה"מ האגדית (בשנת 1990) המשיכו ההנחות והטענות הללו לרחוש בעולם שחי מעבר ל"מסך הברזל" הקומוניסטי.
ילצי'ן ופוטין כממשיכי ההנהגה הדיקטטורית הרוסית לדורותיה בוריס ילצי'ן, ואחריו
ולדימיר פוטין, לא הותירו רושם שפירוק בריה"מ ונפילת הקומוניזם ברוסיה אומנם הביאו מנהיגים דמוקרטים וליבראלים שיעמדו בראש "רוסיה החדשה", זו שמיכאיל גו'רבצוב כל כך הבטיח לעולם המערבי. השניים הללו ירשו את גורבצו'ב, שרצה לפרק את בריה"מ בשלבים שקטים יותר, והזכירו לעולם שברוסיה ממשיכה השושלת ההיסטורית של מנהיגים דיקטאטורים, החל מדמויות הצארים המלכותיים דרך האבסולוטיסטים של לנין, סטאלין, חרושצו'ב וברזנייב. הכל הבינו כי ה-ק.ג.ב. לא מת אלא שהוא החליף את נאמנותו מתמיכה במנהיגים קומוניסטים דיקטאטורים למנהיגים דיקטאטורים ואימפולסיביים שהתחפשו ל"ליבראלים". ואילו ארה"ב נותרה זו החייכנית, עם נשיאים נאים ומצוחצחים כבוש האב והבן וקלינטון. אובמה היה המפץ ההיסטורי הגדול ביותר להוכחה שלדמוקרטיה ולליבראליזם האמריקני יש רק גבול אחד ששמו השמים. אבל מה שקורה כיום עם טראמפ מתחיל לפזר לנו את ערפל האוטופיה המתקתק סביב ארה"ב ומול סמל החרות שלה.
כיפוף ידו של טראמפ הנה מסתבר לנו שהנשיא האמריקני לא רק שאיננו כל יכול אלא שמכופפים לו את היד כשהוא מושיט אותה לשלום למדינה שהייתה מאז ומתמיד היריבה מספר אחת של ארה"ב. טראמפ מואשם בכך שרוסיה סייעה למערכת הבחירות שלו. אבל אני עוד לא ראיתי מדינה אחת בעולם ומנהיג אחד בעולם שאיננו מתערב לטובת הבחירות במדינה אחרת. רק שלא יעמידו את טראמפ למשפט נוסף: על תמיכתו של נתניהו בטראמפ (...). תמיד ציפינו שה"דוב הרוסי" ירכין ראשו לשלום עם ארה"ב, וכשזה קרה פתאום ארה"ב בועטת ביוזמה האוטופית, גם כשנשיאה הוא נושא דגל השלום! כולם האמינו (וגם אני...) כי טראמפ ופוטין יעמדו לפני עימות (לאחר בחירת טראמפ), והנה כשהם לוחצים ידיים באה יד נעלמה ומכופפת את ידו של הנשיא האמריקני. לכולנו סיפרו (וגם לי...) שהסכנה מטראמפ היא שמדובר באיש מלחמה, ופתאום מסתבר שאנשי השלום - אובמה וקלינטון, הם אלה ששולחים את שליחיהם לחבל בסדר העולמי שיכול היה להביא שלום אמיתי. ולנו מסתבר שבעצם האינטרס של אובמה-קלינטון היה בהמשך המתיחות ה"קרה" בין ארה"ב לרוסיה. אחרי כל כך הרבה סיפורים על מנגנוני חושך חשאיים רוסים (בכול הצבעים...), החפצים אך ורק במלחמות עולמיות, הרי שמסתבר לנו שדווקא בארה"ב חיים וקיימים מנגנונים כאלה.
פתיחת העיניים על ארה"ב מבחינה היסטורית פתאום אנו שמים לב להרבה דברים שלא נתנו עליהם את דעתנו. בשנים האחרונות רבו הסיפורים כי עוד בימי נשיאי ארה"ב הרפובליקנים כבר צפצפו אנשי הדממה בארה"ב ודאגו להדליף כי ב"בית הלבן" ישב אח"כ נשיא שחור. גם לערבים ולמוסלמים זה הודלף. דהיינו, ייתכן שבכלל הייתה כאן הצגה אמריקנית של כוחות שמאחורי המסך הפוליטי שהביאו לבחירת
ברק אובמה, רק כדי ליצור תקדים היסטורי ותו' לא, ואילו אובמה עצמו היה רק "סטטיסט" בהצגה. פתאום שוב עולות פליטות הפה של גב' קלינטון הרומזות שדאעש הייתה יציר אמריקני רצוי בסוריה אך גלשה ללא היתר אמריקני לעירק. פתאום אנחנו נזכרים כי לא פעם מופעיות ידיעות "אינטרנטיות" על כך שלואי אמסטרונג לא דרך כלל על הירח אלא נחת במדינה אמריקנית נידחת רק כדי לעצור לסובייטים לשעבר הישג חלל משלהם. פתאום אנחנו נזכרים בפלישה האמריקנית לגרנדה הקטנה ואח"כ עולה לנגד עינינו אותה מלחמת ויטנאם הנוראה ומשם אנו מפליגים לזיכרון האי ההכרה האמריקני בסין העממית והחלפתה בהכרה באי קטן כפורמוזה, כתחליף לסין הגדולה. כמו שפלישות בריה"מ לשעבר להונגריה, צ'כוסלובקיה המנוחה, לפולין ולאפגניסטן היו לשם תוקפנות כך זה כנראה היה גם בגרנדה, צי'לה, ניקרגואה וכמובן ויטנאם, אבל רק מהכיוון האמריקני... פתאום אולי מובן לנו יותר כיצד רק בעידן טראמפ יוצאים אזרחים אמריקנים לרחובות נגד הבחירה הדמוקרטית, ואילו כנגד המדינות האירופיות - היוצאות נגד נשיא אמריקני נבחר, איש בממשל האמריקני, לא יוצא בתגובת (מהכוחות השולטים באמת בארה"ב). וזה מפחיד מאוד...
זה מפחיד כי לפתע מתגלה לנו שגם כשאפשר להגיע לשלום עולמי אז בכול זאת מישהו בארה"ב ה"נאורה" מונע זאת גם כנגד הנשיא האמריקני הנבחר. ואם כך הדבר, אזי, גם השלום במזה"ת איננו תלוי בטראמפ, וארה"ב איננה כלל מעוניינת בו. ואולי צדקו הסובייטים לשעבר, שתמיד טענו כי סחר הנשק האמריקני והיותה של ארה"ב המעצמה מספר אחת בעולם, מונע ממנה להגיע למצב שבו תחפוץ בשלום עולמי. איש כאן איננו רוצה להפוך את האימפריאליזם האדום לשעבר ל"טלית שכולה תכלת" אבל מסתבר שארה"ב הייתה תמיד המכסה הנכון לסיר הקומוניסטי האדום. אבל בישראל יש מי שעדיין לא מבין את העניין, ואולי ישנו אחר - אפל מאוד, שדואג שהוא לא יבין את העניין.
מיהם "שליחי השלום" האמיתיים? לא לחינם השמאל הישראלי, ואף המרכז הישראלי, פוצה פה ומצפצף נגד טראמפ. מישהו דואג להזין אותם שטראמפ הוא אויב הקדמה, אך במיוחד השלום. אבל אחרי פרשת כיפוף ידו של טראמפ על-ידי כוחות אמריקנים מסתוריים כדאי ל"ליבראלים" הישראלים לשאול שוב פעם האם אובמה וקלינטון הם אומנם שליחי השלום, ובמיוחד למזה"ת. מי שהכשיל ומכשיל את ההסדרים בין טראמפ לרוסיה הוא בעצם מכשיל את הסדר העולמי לשלום ולפיוס דרך שלום בין שתי המעצמות הגדולות, ומכאן שהוא גם מכשיל את השלום במזה"ת. הסיפור הזה - של כוחות אפלים המכופפים את ידו של מנהיג עולמי מלכרות שלום עם יריבו העולמי, כבר אירע בעבר.
פרשת "מפרץ החזירים" לפני כמעט 52 שנה (1962) הושגה הבנה עולמית בין גו'ן קנדי, אז נשיא ארה"ב, למנהיג בריה"מ לשעבר, ניקיטה חרושצו'ב, להסרת הטילים הסובייטים מקובה, שהיו מכוונים לחופי ארה"ב, ומנגד התחייבו האמריקנים לא לפלוש לקובה הקומוניסטית ואף לפרק את טיליהם מגרמניה ואיטליה, שכוונו נגד "ברית וראשה" הקומוניסטית. אבל באוקטובר 1964, שנתיים בדיוק לאחר הסכם קנדי - חרושצו'ב, הודח האחרון מראשות בריה"מ ונשלח להתגורר בפאתי פרבר ממערב למוסקבה הבירה, על אשר הביא להפשרה ביחסי בריה"מ לשעבר עם ארה"ב, ולריכוך ה"מלחמה הקרה" ביניהן. המדיחים הוסיפו וטענו כי גינוני הכבוד של חרושצו'ב למנהיגי ארה"ב ואירופה בדרך לפיוס גדול יותר, אינם "האינטרס הפטריוטי והביטחוני" של בריה"מ בפרט ושל הקומוניזם בכלל. לכל העולם הסתבר שבבריה"מ "מנהיג העל" איננו באמת השליט, ועוד כשהוא שואף לשלום, ובעצם בריה"מ איננו מעוניינת בשלום. בשבועות האחרונים זה קרה שוב אבל בכיוון ההפוך, אם כי בנימוס אמריקני, של כיפוף היד לנשיאם, ולא בברוטאליות הרוסית הנודעת, של שליחת מנהיגם לפאתי הפרבר המרוחק ביותר בבירתם הגדולה, בבעיטה ישירה בישבן.
