משרד החוץ הגרמני פרסם בחודש שעבר אזהרת מסע לטורקיה בעקבות מעצרו של פעיל זכויות אדם גרמני שהשתתף בסדנה מטעם אמנסטי באיסטנבול. המשרד הודיע כי אזהרת מסע קודמת שכוונה בעיקר לעיתונאים הורחבה עתה לכלל אזרחי גרמניה. שר החוץ סיגמאר גבריאל הוסיף ואמר כי ארצו לא תוכל, במצב עניינים זה, להמשיך ולשמר את יחסיה הטובים עם טורקיה כפי שהיה בעבר, ושרת הכלכלה הגרמנית בריגיט זיפריס הוסיפה כי תדון עם שותפותיה האירופיות על המשך יחסי הכלכלה עם טורקיה.
הידרדרות ביחסים בין שתי המדינות החלה כבר בשנה שעברה כאשר הבונדסטאג הגרמני הכיר באחריותה של טורקיה לרצח העם הארמני, והמשיכה בהחלפת מהלומות דיפלומטיות כאשר
ארדואן רמס באגרסיביות רבה את זכויות האדם בארצו בעקבות מה שנראה כניסיון הפיכה נגדו. הממשלה הגרמנית גם מנעה מאנשי ארדואן לערוך בקרב הקהילה הטורקית בגרמניה מסעות תעמולה בעד יוזמתו לתיקון החוקה, והוא, כפעולת תגמול, ולאחר שכינה את הצעד של הממשלה הגרמנית "מדיניות נאצית", מנע ממשלחת פרלמנטארית גרמנית לערוך ביקור אצל כוחות חיל-האוויר הגרמני המוצבים בטורקיה בבסיס אינצ'רליק, לא רחוק מהגבול הסורי.
התפתחויות אלה נראות כקו שבר עמוק ודרמטי לאחר תקופה היסטורית ארוכה של שיתוף פעולה כלכלי וצבאי בין גרמניה לטורקיה שהחל כבר ב-1761 כאשר פרידריך הגדול מלך פרוסיה והשולטן הטורקי מוסטפא השלישי חתמו על הסכם ידידות בין ארצותיהם. מאז הלכה גרמניה והעצימה קשריה הכלכליים עם טורקיה ובעיקר בכל הקשור במכירות נשק. במלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה בעלת בריתה של גרמניה, וערב מלחמת העולם השנייה הגיעו לטורקיה אנשי אקדמיה, מדע, ואומנויות על-מנת לסייע בתהליך המודרניזציה שם שהחל אתא תורכ. לא הכל יודעים שגם גרמניה הנאצית שמרה על קשרים טובים עם טורקיה. ביוני 1941 נחתם חוזה אי-התקפה בין שתי המדינות, שנשאר בתוקף עד סוף אוקטובר 1945 מועד הצטרפותה של טורקיה לאו"ם.
שתי מדינות אלו ניצבו במקום מרכזי בגיאופוליטיקה של המלחמה הקרה. גרמניה המערבית, הצטרפה לנאטו ב-1955, הייתה הספר המזרחי של גוש מדינות נאטו, וטורקיה, הצטרפה לנאטו ב-1952, הייתה הספר הדרומי של גוש מדינות זה.
נפח מסחר עצום כיום חיים בגרמניה כשלושה מיליון טורקים, מחצית מהם בעלי אזרחות גרמנית. מנגד, בטורקיה חיים כ-70,000 גרמנים. הגירת עובדים טורקים לגרמניה החלה בשנות החמישים של המאה שעברה בעקבות "הנס הכלכלי" שהתרחש במדינה זו, והיא התגברה באופן ניכר בשנות השישים בעקבות הסכם מסודר בעניין זה שנחתם ב-1961 בין שתי המדינות. קליטת עובדים מטורקיה הייתה הכרחית לגרמניה כי באותה עת הוקמה חומת ברלין מה שמנע מעבר עובדים ממזרח גרמניה למערבה. נתונים של ממשלת גרמניה מצביעים על כך שבין הטורקים החיים בגרמניה פועלים כ-96,000 יזמים אשר מעסיקים כ-500,000 עובדים והללו מייצרים תפוקה בשווי 50 מיליארד אירו בשנה.
הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות הדוקים מאוד. נפח המסחר בין שתי המדינות הוא עצום. ב-2016 התבצע מסחר ב-37.7 מיליארד אירו. לשם השוואה יצוין כי הסחר של גרמניה באותה שנה עם ישראל עמד על 6.8 מיליארד דולר. יש גם הסכמי תרבות בין המדינות, וב-2013 החל גם דיאלוג אסטרטגי שנתי בדרג של שרי חוץ. ככלל, בתקשורת הטורקית הייתה קיימת תמיד התעניינות רבה בנעשה בגרמניה ובעיקר בפזורה הטורקית שם, ובשנים האחרונות נוסדו מיזמים לחילופי נוער וסטודנטים ולשיתוף פעולה אקדמי ותרבותי.
עם זאת גם לגרמניה לא היה קל לפעול למען הצטרפות ידידתה זו כחברה באיחוד האירופי. ב-1987 הגישה טורקיה בקשה רשמית להצטרף לאיחוד האירופי, ולמרות היחסים ההדוקים ביניהם הגיבו החוגים הפוליטיים בגרמניה בהסתייגות מתונה. ממשלתו של הקנצלר קוהל הצביעה אז על הבדלי תרבות בין טורקיה המוסלמית לאירופה הנוצרית. ממשלות גרהרד שרדר ואנגלה מרקל בשנים שלאחר מכן כבר לא דיברו על הבדלי תרבות, וזה מובן לנוכח הגישה הרב-תרבותית באירופה, אלא על חילול ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם בטורקיה. שיחות רשמיות על הצטרפות טורקיה לאיחוד נמשכות לסירוגין החל מ-2005 אך כולם יודעים שהסיכויים שטורקיה תצטרף לאיחוד הם אפסיים, ולו רק בשל התנגדות יוון וקפריסין, אך גם שאר החברות גוררות רגליים בעניין זה למרות הצהרות חוזרות ונשנות, גם לאחרונה, בדבר הצורך להמשיך בשיחות. אוסטריה מובילה קו ברור הקורא להפסקת סדרת השיחות, ללא כל קשר להתפתחויות האחרונות, בעוד שגרמניה באמצעות שר החוץ שלה, ולמרות הידרדרות היחסים עם טורקיה, ראתה בחיוב, עד לפני כחודש, את המשך השיחות - כך, למצער, במוצהר. מכל מקום גרמניה מעולם לא הפעילה לחץ על מוסדות האיחוד בעניין זה.
משימות סיור אווירי לעומת זאת טורקיה היא חברה חשובה בברית נאטו ועובדה זו מחוללת בימים אלה בעיה רגישה בברית. נאטו איננה רק ברית צבאית אלא היא ברית של מדינות דמוקרטיות המעלות על נס את ערכי הליברליזם וזכויות אדם. מבחינה זו טורקיה של ארדואן (ולא רק שלו, בטורקיה היו הפיכות צבאיות בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה שעברה) אינה מיישרת קו עם שאר מדינות הברית. אך יש גם היבט מעשי: בתגובה להחלטת ארדואן למנוע מהמשלחת הפרלמנטארית הגרמנית ביקור בבסיס אינצ'רליק הודיעה אנגלה מרקל כי תוציא את כוחותיה מבסיס זה. זו אינה החלטה של מה בכך בהתחשב בעובדה שהמטוסים של חיל-האוויר הגרמני באינצ'רליק משתתפים במאבק נגד דאעש, בעיקר במשימות סיור אווירי. כמו-כן מאז נשיאותו של טראמפ הורגש זעזוע מה בחוגי נאטו, ומנהיגי הברית משתדלים לאחד כוחות ולצמצם עימותים פנימיים. אחת הבעיות במלחמה בדאעש נובעת ממחלוקת בין ארצות הברית וטורקיה באשר לתמיכה בכוחות האופוזיציה הסורית הנלחמים בדאעש. בעוד ארצות הברית תומכת בכוחות הכוללים גם יחידות כורדיות מתנגדת לכך טורקיה באופן חד ביותר, שהרי, ככלל אסטרטגי, אין היא חפצה בעליית כוחם של הכורדים. ועוד בעיה: טורקיה נחשבה תמיד כאחד מעמודי התווך הצבאיים של נאטו, אלא שעתה מאז הטיהור שערך ארדואן בצבא לאחר ניסיון הפוטש, אשר מזכיר בזעיר אנפין את הטיהור בצבא הסובייטי בימי סטלין ערב מלחמת העולם השנייה, יש לשער שהצבא נחלש. הערכת משקיפים היא ש-40% מהגנרלים והאדמירלים סולקו, זאת בנוסף לסילוקם של 400 אנשי צבא שהיו מוצבים בעמדות של נאטו.
מארק פייריני חוקר אורח במכון המחקר "קרנגי" ומי שהיה שגריר ארצות הברית בטורקיה טוען כי ברית נאטו אינה מעוניינת להחריף את המתיחות עם טורקיה, אבל הוא קובע שבכל הקשור ליחסי גרמניה-טורקיה "נשרף הגשר." אני מסכים עם הרישא של קביעתו אך חולק על הסיפא שלה. בפוליטיקה הבינלאומית נשרפים גשרים כאשר קיימת עוינות כרונית בין עמים. המודעות ההיסטורית של האוסטרים, למשל, וודאי של ההונגרים עדיין אינה משוחררת לחלוטין מהפלישה של האימפריה העות'מנית למקומות אלו. במחצית המאה ה-16 היה חלקה המרכזי של הונגריה תחת שלטון עות'מני, וגם הנסיכות הטרנסילבאנית הייתה למעשה נתונה למרותו של השולטן הטורקי. ב-1683 עמדו הטורקים בשערי וינה, ורק קואליציה של מדינות בראשות המלך הפולני יאן סובייסקי הצליחה להדוף את העות'מנים. עד היום ידוע סובייסקי בהיסטוריה האירופית כ"מושיעה של אירופה". אומנם מדובר כאן במשקע היסטורי אך גם משקע של אבקת קפה בתחתית כוס מעכירה את המים אם מתרחשת בחישה. ארדואן בחש ורגשי העוינות האוסטריים עולים.
לא כן במקרה גרמניה. כפי שתואר לעיל (בקיצור מתבקש) היסטוריית היחסים הגרמנית - טורקית אינה מתאפיינת בעוינות כרונית. ההפך הוא הנכון. אשר על כן האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של שתי המדינות ישפכו נהרות של מים על כל גשר בוער. אחרי הכל טורקיה מעולם לא הייתה פאר הדמוקרטיות והעולם חי בשלום עם תוצאות ההפיכות הצבאיות בטורקיה במחצית השנייה של המאה שעברה. גם הפעם תמצא הדיפלומטיה הגרמנית- טורקית, בסיוע אמריקני, אני מניח, את האמצעים לתיקון הגשר. הסימנים האחרונים מצביעים על כך שארדואן הבין כי הלך עד קצה גבול הכדאיות הפוליטית שלו.
