בואו נעזוב לרגע את העובדה שעורך יישראל היום ביקש שהמידע על שיחותיו עם ראש הממשלה לא יימסר גם על-מנת של ייחשפו מקורות. ובואו נעזוב את הפרט השולי שששיחות של איש ציבור עם עיתונאי, לאורך שנים, בייחוד פוליטיקאי מאוד מתועד על-ידי המדיה, מן הסתם לא חוסות בצילו של חיסיון עיתונאי, אפילו תוארו השיחות כשיחות פרטיות חבריות. בואו נשכח את כל אלה כאילו לא היו.
אבל בחוק
חופש המידע יש עוד סעיפים רבים האוסרים על מסירת מידעים מסוימים או מאפשרים לרשות המנהלית שלא למסרם, והשפיטה של הרשות המנהלית אם למסור או לא היא על-פי תוכן המידע, אבל במקרה שלנו, תוכן המידע האמיתי אינו נמצא בחומרים שישוחררו, אלא נמצא בהצלבתם עם פרסומים אחרים, ולכן ברור ללא כל ספק שמחובתה של הרשות המנהלית לבצע את ההצלבות לבד טרם היא משחררת את המידע.
ואז לאחר ביצוע הבדיקה היסודית תחליט הרשות מה ניתן לפרסם ומה לא, מה עומד בגבולות החוק ומה לא.
ואם תשחרר הרשות המנהלית את החומר ללא בדיקה יסודית של הצלבה, היא תמעל באמון שנותן בה הציבור, ייתכן שתעבור על החוק, ייתכן שלא תפעיל סמכויות המוקנות לה בחוק והיא מחויבת לפחות לוודא שסמכויות אלה אינן הופכות לסמכויות שבחובה עקב חובת הרשות שלא לפעול באורח בלתי סביר ובלתי מידתי, ולזאת ודאי לא מתכוון
רביב דרוקר. הוא הרי שואף דווקא לאכוף את החוק ולמגר את השחיתות.
ואם תעצום המדינה את עיניה מחובותיה על-פי החוק, ותשחרר מידע בלי לבדוק לעומק את מה שבאמת טמון בו היא פשוט תהפוך פויה בחולם לפויה בשורוק, היא תשגר בשיגור ישיר את הנקודונת הזעירה והמאד חשובה, מהקדקד לפופיק.
