הוויכוח התחיל, כשהבנות שלי גילו שיש להם יותר מערוץ אחד בטלוויזיה. משהו שהשתנה בחודש האחרון. כי עד אז, באמת היה להם רק ערוץ אחד לילדים- חינוכית 23. ערוץ שבו אפשר למצוא דברים שאבא ואימא מכירים, בשילוב דברים שאבא ואימא יכולים לחיות איתם בשלום. ואז, בלחץ מתון מצד מרתי ובנותיה (כמו אבא טוב, כשיש בעיות הן הילדות שלה) ובגבולות החוק והמותר לפי אמנת ז'נבה, החלטתי להוסיף ערוצים נוספים לילדים. אז יש לנו ערוץ סדרות לילדים, סרטי ילדים, ערוץ בייבי ועוד משהו שקשור לדיסני, בארץ ישראל.
בזמני, ובעיקר אצל אלו שנולדו בשנות השבעים והשמונים המוקדמות, לא היה הרבה מה לעשות מול הטלוויזיה. לא סתם קראו לה "מדורת השבט". כמו אותה מדורה שכולם התיישבו סביבה בימי קדם כדי להתחמם, כך ישבנו כילדים סביב הטלוויזיה וידענו שמה שאנחנו רואים- כולם רואים. בשפה הלועזית זה היה "אלף" ו"משפחת קוסבי" זה היה "מי הבוס?" ו"מסע בין כוכבים". בעברית היה לנו את "שכנים" "קרובים קרובים" ו"המסעדה הגדולה". הגדולים יכלו לראות "דאלאס" או משהו דומה, וכמובן סרט ערבי כל יום שישי. בחורף גם חרגנו קצת לכיוון השבת עם הסרט, אבל מי זוכר מה היה אז. כל קיץ ידענו שיש לנו שלוש תוכניות מצוירות- "פינוקיו" "נילס" ו"מרקו" ואת זה מערבבים כל שנה, ומשלוש יוצא אחד. רק שמספר הפרקים לא בדיוק תאם את ימי החופשה שלנו (אני מזכיר- שבעים יום במספר), אז איכשהו יצא, שתמיד בסוף החופש נותרנו עם השאלה הגדולה- איך זה בדיוק נגמר? מרקו מוצא את אימא שלו ופינוקיו הופך באמת לילד אמיתי? לא היה לנו אז אינטרנט כדי לברר, וחיינו בעיקר משמועות שרצו מדור לדור. יש שאמרו שפינוקיו בכלל נמצא באחת מהכיתות המקבילות כילד לכל דבר, ואפילו עוזר למורה לשל"ח להוציא את הבן שלו מהגן, ויש שאמרו, שאווזי הבר של נילס נראו לאחרונה במטבח של אולמי ארגמן המחודשים על מצע של חסה.
כבר כילד הבנתי, שאני לא ממש אוהב את כל הפרקים בפינוקיו. לראות אותו כילד קטן ותמים, נלחם נגד שני נוכלים כמו שמשון ויובב, פתח לי עולם קצת איך לומר את זה- בעייתי. הדמויות של שמשון ויובב מלווים אותי עד היום. איכשהו כשמדובר בנוכלים הם תמיד מגיעים בזוגות. הפרק ההוא שבו פינוקיו הופך לחמור, היה יותר מידיי עבורי. זה הרגע שבו דמיינתי שיש סיבה למה הגב שלי כואב, וזה לא קשור למשחק המוזר ששחקנו אז בכיתה שנקרא "חמור ארוך".
כל הקיץ חיכיתי לרגע שמרקו יפגוש את אימא שלו, שבדיוק הרגע יצאה בעגלה עם סוס ולא שמעה את הצעקות שלו, או את נילס שמנסה להציל את העיר האבודה - אטלנטיס, במטבע שמצא על החוף ולא מצליח. לאחרונה גיליתי שעשו הפקה מצוירת מחדש לסרט "פינוקיו", וחשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד לצפות בזה יחד עם הבנות שלי. מסתבר שגם הן לא אהבו את הרעיון שפינוקיו הופך לחמור, והבכי מילא את הבית כך שכמעט קראו לרווחה.
כולנו יודעים שלאגף הרווחה בדימונה יש מספיק עבודה חוץ מהבעיות שלי. ככה זה נראה לפי הצילומים האחרונים שנעשים בעיר, במסגרת תוכניות שונות. גם הניסיונות שלי, לגרום לבנות שלי ליהנות מאותם תוכניות שמהם נהנינו כילדים לא צלח. הן רגילות לעולם של צילום איכותי ואפילו תלת ממדי, ופתאום לתת להם לצפות בסרט מצויר שהוא בקושי חד ממדי, זה לא בא להם טוב (ביטוי שלמדתי מילדים - בא לי לא בא לי, זה ממש לא נורמאלי). שלא נדבר על תוכניות כמו פרפר נחמד או רחוב שומשום. למה שקיפוד יגור בשכונה ולמי יש חברים שקוראים להם "שבי" או בץ"?
ואז נזכרתי, שפעם היה לנו משהו שנקרא "טלטקסט". אותו מכשיר עלום שעליו דיברו תמיד בטלוויזיה, אבל אף פעם לא באמת ראיתי אותו ממש במציאות. אני חושב שאיש לא באמת ראה אותו, ואיך בדיוק הגיעו אליו.
לאותם בעלי מכשיר טלטקסט הייתה את האופציה לבחור מה נראה בשעה אחת בצהריים בקיץ. כבר אז, בעל המאה היה בעל הדעה.
בשלב הביניים, לפני הטלוויזיה מרובת הערוצים, גיליתי שאפשר לשמור סרטים מצוירים רבים תוצרת וולט דיסני ככל שניתן, בדיסק חיצוני, ולאפשר להם לצפות בסרטים שאהובים עליהם.
המוטו בסרטים האלו הוא די ברור. יש נסיך ויש נסיכה. יש איזה מכשפה ברקע ושכל אחד יחליט מי יכולה להיות המכשפה הזו, ובסוף הם מצליחים כנגד כל הסיכויים, מתחתנים וחיים באושר ועושר. הנסיכה התאהבה בעני והמכוער זכה בליבה של הנסיכה רק בזכות טוב ליבו. ממש כמו בחיים. חיים בסרט.