שנת 2017 היא שנה עתירת תזכורות 'עגולות' לאירועים מכוננים בתולדות העם ו
הארץ: 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון (1897); 100 שנה להצהרת בלפור (1917); 70 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר של האו"ם להקים בא"י שתי מדינות, יהודית וערבית (1947); 50 שנה למלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים ויו"ש (1967); 40 שנה למהפך הפוליטי (1977); 150 שנה לביקור ההיסטורי של מארק טוויין (1867) ב'ארץ המקוללת' שהפכה לגן פורח; 35 שנה למלחמת לבנון הראשונה (1982); 30 שנה לפרוץ 'האינתיפאדה הראשונה' (1987); 25 שנים (1992) למהפך הנגדי של השמאל שבו נבחר
יצחק רבין לראשות הממשלה, ומן הסתם יש עוד.
ודווקא אירוע הכי מכונן ואולי הכי חשוב בתולדות העם והמדינה נשכח: 70 שנה לפרוץ מלחמת העצמאות - ב-10 באוגוסט 1947, אור לכ"ו באב תש"ז. מדוע מכונן? ראשית, מפני שלטענת רבים, ובהם יצחק רבין ז"ל, מלחמת השיחרור טרם הסתיימה; ושנית, מלחמת השיחרור, לוחמיה ונופליה (כעשירית מכלל היישוב דאז, שמנה 600,000 נפש) הם-הם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים, אם להשתמש בביטוי המוצלח שהגה משורר התקופה
נתן אלתרמן. במאמר מוסגר נציין, שיש חשיבות נוספת לתאריך זה: בו החלה הנכבה שגזרו ערביי הארץ על עצמם ברצחנותם ובשאיפתם "להשליך את היהודים לים".
יש אומנם חולקים, הסבורים שהמלחמה פרצה רק ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. אז תקפו פורעים ערבים שני אוטובוסים של אגד שהיו בדרכם לירושלים, בכביש סמוך לפתח תקוה. ויש טוענים, שהתאריך הנכון הוא 15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, כשצבאות ערב פלשו לתוך מדינת ישראל הצעירה על-מנת להכחידה.
סמל מדהים אבל ההתחלה הייתה חודשיים וחצי לפני ה-30 בנובמבר, ולאו-דווקא באיזו התנחלות רחוקה (המונח הזה טרם הומצא אז, לא כגידוף ולא כמחמאה) אלא בצנטרום של היישוב היהודי - בתל אביב, סמוך לגשר הירקון, לא הרחק מהכפר הערבי שייח' מוניס שהפך לאוניברסיטת תל אביב, ליד אתר הגולפיטק של ימינו. המלחמה החלה ב-10 באוגוסט בגשר הירקון.
סמוך לגשר התנהל אז, בתוך מיבנה לא גדול, שהיה צמוד לחוף הדרומי של הירקון, בית קפה ומועדון חברתי שזכה לשם האקזוטי 'גן הוואי'. היה זה סמל מדהים לדו-קיום בין יהודים וערבים. הבעלות עליו הייתה שותפות יהודית ערבית. איבראהים אל ביידאס מהכפר השכן שייח' מוניס היה השותף הבכיר, ולצידו כמה יהודים. גם האורחים היוו סמל של דו-קיום: קציני המנדט, יהודים אמידים מת"א וערבים בעלי אמצעים משייח' מוניס, אבו קישק ושאר כפרי הסביבה.
בכ"ה באב, ב-10 בלילה, תם עידן הדו-קיום. בעוד תזמורת גן הוואי מנגנת להנאת האורחים, פרצו פורעים ערבים מהכפר השכן אבו קישק, חמושים בנשק חם, והרגו, דבר ראשון, את איבראהים אל ביידאס, מפני שהתחנן על חיי אורחיו. במהומה שנשתררה החלו הפורעים בעריכת סלקציה בין יהודים לערבים. ערבים גורשו. יהודים נורו למוות: הבדרן מאיר תאומי, אביו של השחקן עודד תאומי; הפסנתרנית הירושלמית סול עמיאל; הקצין המשוחרר חיים הנס בוקסדורף; ואחד השותפים בבעלות על בית הקפה אברהם וינובר, זיכרם לברכה. כן נפצעו שבעה יהודים. התוקפים נסוגו לאחר ששדדו את קופת המקום.
המשטרה הבריטית שהוזעקה הגיעה רק לאחר שעות, וסיכמה את חקירתה ה'אוביקטיבית' כך: "לא ברור אם המתקיפים היו ערבים או יהודים-תימנים". אבל למגיני היישוב היה ברור: העובדה שהפורעים הרחיקו את הערבים ורצחו רק יהודים, הפכה את האירוע, גם אם החל כתקרית פלילית, לפשע לאומני.
המפתיע הוא, שלהגנה היה מידע מוקדם על ההתקפה. ואכן, ההגנה שלחה חוליית מאבטחים, לבושים אזרחית, שהסתירו נשקים מתחת לחולצות. אך לאחר מספר ימי שקט, האבטחה קופלה. לימים הסתברה הסיבה: אזל התקציב לתשלום עבור מיץ התפוזים שהזמינו המאבטחים. האסון זיעזע את הישוב כולו.
עיתון הארץ, שאז עדיין הזדהה עם היהודים, זיהה שהיישוב בפיתחה של מלחמה: "אם נשארה ביישוב יכולת לשקול את העובדות, עליו להבין שההתקפה הרצחנית הזאת, מצטרפת לשורת ההתנפלויות והרציחות בכמה מקומות אחרים... ההתקפה עצמה, רצח יהודים, היא אות אזהרה".
מהומות פרצו בחוצות תל אביב בין יהודים וערבים. ההגנה חסמה את הדרכים בין תל אביב לשכונות הערביות. בהגנה הוחלט על הרתעה: בוצעו שלוש פעולות תגמול שבהן נהרגו כתריסר ערבים. הגדולה הייתה בפרדס אבו לבן שבידי שבט אבו קישק (כיום פרדס כץ). מיבנה מגורים דו קומתי פוצץ, ומרבית יושביו ניספו.
כך נפתחה בעצם מלחמת השיחרור. יצחק רבין המנוח נוהג היה לומר, שהיא טרם הסתיימה. הוא צדק. היא נמשכת עם הפוגות קצרות עד עצם ימינו אנו.
