סוגיית אופן חישוב שווי טובת ההנאה בגין מתן רכב צמוד של המעסיק לעובדים ובגין מתן הלוואות מוטבות לעובדים ממשיכה להעסיק את בתי המשפט, ולפחות בבית המשפט המחוזי בחיפה נראה, כי התגבשה דעה ברורה לפיה מדובר בתקנות מחייבות שאינן ניתנות לסתירה. ערעורים נוספים מתנהלים בנושא זה בבתי המשפט המחוזיים בתל אביב ומרכז. הכרעה סופית בעניינים אלו תיקבע לבסוף רק על-ידי בית המשפט העליון בבוא היום.
לדעתנו, למרות עמדת בית המשפט המחוזי בחיפה, הרי שההכרעה הנכונה והצודקת, ככל שהעניין יגיע להכרעת בית המשפט העליון, תהיה שמדובר בתקנות ניתנות לסתירה. זאת, בכפוף לנהלים מסודרים ומבוקרים לגבי מידת השימוש ברכב הצמוד לצורך פרטי לעומת השימוש בו לצורך עסקי. יש לחשב את טובת ההנאה הפרטית מהשימוש ברכב הצמוד רק באופן יחסי לכלל השימוש ברכב הצמוד.
בעניין מיקוד (ע"מ 34518-01-15) נקבע, כי תקנות שווי שימוש ברכב הן חזקה שאינה ניתנת לסתירה. לכן יש לקדשן ולקבוע בכל מקרה את זקיפת טובת ההנאה מהשימוש הפרטי ברכב הצמוד לפי השיעור הקבוע בתקנות, ללא קשר למידת השימוש הפרטי האמיתי ברכב. כעת (7.8.17) ניתנה פסיקה נוספת בעניין חברת נווה נטוע (ע"מ 958-01-15), בה חזר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת
אורית וינשטיין) על אותה קביעה שניתנה בעניין מיקוד. נווה נטוע טענה, כי מדובר ב"רכבי מאגר" החונים בתחומה בעת שהם אינם משמשים להסעות של לקוחות החברה, שהם ילדים בעלי ניידות מוגבלת.
מה פירוש "רכב מאגר" בית המשפט קבע בצדק, כי בתקנות אין מונח "רכב מאגר". התקנות מבחינות רק בין "רכב" רגיל לבין "רכב תפעולי". אחת החלופות להגדרת "רכב תפעולי", בתקנות ניכוי הוצאות רכב, היא שהרכב לא הועמד לרשות עובד כלשהו, והוא משמש רק לצורכי המעביד אשר מקום עיסוקו אינו בבית מגוריו, וכי בתום שעות העבודה הרכב אינו יוצא מחוץ לתחום העיסוק. כל האמור, להנחת דעתו של פקיד השומה.
המונח "רכב מאגר" הופיע לראשונה בהנחיה של רשות המיסים מאוקטובר 2014, בעקבות הסכם פשרה בעניין "מיסוי שווי שימוש ברכבי מאגר/איגום". לפי ההנחיה, מדובר ברכב אשר נועד לפעילות שוטפת של המעביד, אך בתנאים מסוימים ולא בדרך קבע, נמצא הרכב בידי עובד מסוים וליד ביתו מעבר לשעות העבודה. לפי ההנחיה, שניתנה בעקבות תביעה שהוגשה נגד רשות המיסים בהקשר לאופן חישוב השימוש ברכב צמוד שמקבלים עובדי משרד הביטחון ורפאל, "רכב מאגר" מאפשר זקיפת שווי שימוש ברכב באופן יחסי, בהתאם להיקף השימוש הפרטי של העובד ובכפוף לתנאים שהוגדרו בהנחיות של רשות המיסים.
בעניין נווה נטוע קבע בית המשפט, כי החברה לא הביאה ראיה ממשית וקונקרטית לכך שרכבים מסוימים אשר בבעלותה נכנסים להגדרת "רכב תפעולי". לפיכך, החברה לא עמדה בנטל הראיה להוכחת טענותיה. ברור, כי אין לקבל טענות ללא כל ביסוס או אסמכתא. על-מנת שרכבים יוכרו כ"רכבים תפעוליים", על המעביד להוכיח, כי ייחד מראש רכבים מסוימים להיות רכבים תפעוליים, וכי נקט וקבע נוהלי עבודה מסודרים, ברורים, קפדניים וחד-משמעיים ביחס לשימוש ברכבים אלו.
בית המשפט קובע, כי הגדרתם של רכבים מסוימים כתפעוליים צריכה להיעשות מראש ולא בדיעבד. על המעביד לתעד את פרטי הרכבים, ליידע את העובדים בדבר הגדרת הרכבים כתפעוליים ולהורות שלא ייעשה בהם כל שימוש לצרכים פרטיים. כמו-כן, בסוף יום העבודה יש להחנות רכבים אלו בחניה פנימית של בית העסק, ככל שישנה. זאת, ככל שלא מדובר ב"רכב מאגר" שלגביו ניתנו הנחיות אחרות.
עוד נקבע, כי על מעסיק המחזיק רכבים תפעוליים, לנהל יומן רכב באופן שאינו ניתן לשינוי בדיעבד. ביומן יתועד פירוט השימוש שנעשה ברכבים אלו במהלך היום, שעת הנסיעה, היעד, מטרת הנסיעה, מועד סיום השימוש והחניה בבית העסק. חשוב שהמעביד יקיים מנגנון פיקוח אוביקטיבי וחיצוני, על-מנת לוודא, כי לא נעשה ברכבים שימוש פרטי בכלל. פיקוח שכזה יכול לבוא בדמות שומר או התקנת מכשור טכנולוגי המאפשר פיקוח על פעילות הרכב, לרבות כניסתם ויציאתם ממקום העסק. לשיטתנו, הוא יכול להיות לצורך מדידת השימוש הפרטי לעומת השימוש הכולל ברכב.
בעניין עיריית מעלה אדומים (עמ"ה 131/08) לא היה חולק, כי אכיפת האיסור על העובדים לעשות שימוש פרטי ברכבים צריך להיות מלווה בתהליכים ובביקורת של ממש המוודאים הקפדה על אי-ביצוע נסיעות פרטיות. בפסק דין זה בוצעה אבחנה בין "רכבי ביטחון" לגביהם הוכח בוודאות גמורה שאינם משמשים לשימוש פרטי, לבין כלי רכב אחרים של העירייה, אשר קשה היה להוכיח זאת לגביהם בדיעבד. נזכיר, כי בעניין מעלה אדומים נטען כי מדובר בכלי רכב שאין בהם שימוש פרטי בכלל לצורך חישוב המקדמות בגין הוצאות עודפות.
כל הטענות נדחו בנושא נווה נטוע העלתה החברה טענות שונות באשר לשומת הניכויים בגין שווי שימוש ברכבים, אולם בית המשפט דחה את כולן.
1. גילום שווי הרכב: החברה טענה, כי אין מקום לבצע גילום של זקיפת שווי השימוש ברכב, מאחר שהעובד הוא זה החייב במס והמעסיק אינו אלא "צינור" להעברת המס לרשות המיסים. בית המשפט קבע, כי טובת ההנאה של העמדת רכב לשימושו הפרטי של עובד היא הכנסת עבודה שאינה במזומן, החייבת במס בידי העובד לפי סעיף 2(2) לפקודה.
ככל שמדובר בהכנסה של עובד אשר אינה במזומן, כגון שווי השימוש ברכב, בהכרח "מגולם" המס החל על העובד, כך שהמס משולם או מנוכה מתוך הכנסתו האחרת שבמזומן. במקרה בו הכנסתו האחרת של העובד אינה מספיקה "לממן" את המס בגין שווי השימוש ברכב, התוצאה היא שהמעביד נדרש לשלם את המס על חשבונו. במצב זה, אין מניעה שהמעביד ידרוש מהעובד את סכום המס ששילם.
2. קביעת שווי רכב בגין רכבי מנהלים ונותני שירותים: החברה טענה, כי אין מניעה על-פי דין לחייב את מנהליה בהפרשים בגין שווי שימוש ברכב באמצעות הוצאת חשבוניות על ידה. בית המשפט קבע, כי מקום בו אין מחלוקת שהחברה העמידה רכבים לשימוש עובדיה או מנהליה, תשלום המס בגין הטבה זו במישור יחסי עובד-מעביד ייעשה אך ורק בדרך של ניכוי במקור, היא הדרך הקבועה בדין. כל התחשבנות בין החברה למנהליה תמורת הוצאת חשבונית אינה רלוונטית לעניין שומות הניכויים. עם זאת נקבע, כי בעלי המניות או המנהלים יכולים להגיש דוחות מתקנים לפקיד השומה ולקבל החזרי מס לפי העניין.
3. קביעת שיעור המס השולי: החברה טענה, כי גם אם ייקבע שיש לזקוף את שווי שימוש ברכבים, פקיד השומה זקף שווי שימוש על-פי שיעור מס שולי מירבי ולא על-פי שיעורי המס הרלוונטיים לעובדים. בית המשפט קבע, כי בדוחות אשר הגישו העובדים לפקיד השומה, לא נכללו זקיפות שווי שימוש ברכב, ועל כן השכר המדווח ובהתאמה גם המס השולי אינם נכונים. שיעור המס השולי נגזר מגובה ההכנסה אשר אמורה לכלול גם את שווי השימוש ברכב, זאת על-מנת שייקבע שיעור מס נכון.
4. אופן שיטת שווי הרכב הצמוד: החברה טענה, כי מתכונת חישוב שווי השימוש שבתקנות שווי שימוש ברכב עומדת בסתירה להוראת הפקודה, המחייבת את העובד במס בהתאם להטבה שנוצרה לו בפועל, בשים לב להיקף השימוש הפרטי שנעשה ברכב. החברה הוסיפה וטענה, כי שיטת חישוב השווי שבתקנות, אינה מתחשבת בירידת הערך של הרכב - דבר היוצר עיוות המביא לחיוב במס שאינו "מס אמת". בית המשפט דחה גם טענות אלה והפנה לעניין ב.ד. מיקוד, בו נקבע, כי הכללים לחישוב שווי השימוש ברכב אינם בבחינת חזקה הניתנת לסתירה, כך שלא ניתן להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות.
בחינת שני פסקי הדין מביאה למסקנה, כי למרות שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא - יש לתת את הדעת לנטל ההוכחה הכבד במיוחד הנדרש לצורך הכרה אפשרית לסטייה מתקנות שווי הרכב. ראוי, כי כל המעסיקים אשר אינם מחשבים את שווי הרכב לעובדים לפי התקנות, יעשו בדק בית יסודי בנושא לצורך יום מבחן וייעזרו לצורך כך בחוות דעת שנייה לפי הצורך.
