מאלכסנדר פן למשוררת דארין טאטור

המשורר אלכסנדר פן פונה לחברה הישראלית, ב-1947, ערב שנת עימותי דמים קשה, לשאת את התפילה, בה סיים את שירו "הָגָּר" - "יְבָרֵךְ אֶל אַבְרָם בַּשָּׁמַיִם, הַכּוֹרֵת בְּרִית אַחִים עַל הַמַּיִם". המשורר הכואב את "צוֹם-צְמוּאִים אֲנָשִׁים וְצֹֹאן" והכואב את "ִעֶלְבּוֹנוֹת קְדוּמִים", שגזרו על הגר ובנה להתמודד עם "הַמַּיִם כָּלוּ מִִן הַחֵמַת, בַּצָּמָא עֲלֵיהֶם סָגַר, וַתֵּשֵׁב לָה מִנֶּגֶד הָגָר", הוא נושא עיניו לברית, הגם שהוא מודע שהגר היא גם ג'מילה או פאטימה, שאת כאבן הוא כואב כשם שהוא כואב את כאבה של הגר, החגורה למורת רוחה בכעסה של החמה "וְחֶרֶב קְדוּמִים נוֹקֶמֶת". למרבה הצער, הברית לה ייחל אלכסנדר פן - ברית אחים על המים - התנפצה, כשמאות כפרים ערבים נמחקו באותה מלחמה ומאות אלפים מתושביהם, חלקם נסו וחלקם גורשו. כשהגיע החייל, המשורר יעקב אורלנד, ב-13 ביולי 1948, במהלך מבצע "דני", עם מפקדו יצחק שדה ורעהו המשורר נתן אלתרמן לעיר לוד, לא יכול היה להישאר אדיש לנוכח גירוש והרג תושבים ערבים, שבוצע בעיר. למראה שהתגלה לעיניו נתן ביטוי בתיאור מצמרר: "כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שַׂלְמֵי הַשָּׁוְא הַנִצְחִיִּים". המפגש של יעקב אורלנד עם העיר לוד החזיר אותו לפרעות, שפקדו את עיירת הולדתו ברוסיה בשנת 1905 - "כָּל הָעֵת עִרְפְּלוּ אֶת עֵינַי בְּעִרְבּוּבְיָה חֶרְדוֹת הַמְּצִיאוֹת וּזְוָעוֹת הַזִּכָּרוֹן, מַרְאוֹת טָאטֶיעֶב שֶׁלִּי. הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם". המעשים בלוד הערבית הזכירו למשורר יעקב אורלנד גירוש וטבח יהודים, שהתרחשו בעיירה טאטיעב שלו 43 שנים קודם לכן. מערכת המשפט לא דרשה לאסור את יעקב אורלנד על הסתה. המשורר, ששר לנו על "עץ הרימון שנתן את ריחו מים המלח ועד יריחו", החליט בעת מבחן, שאינו יכול להחריש לנוכח העוול, שבוצע בעיר לוד בין ה-11 ל-13 ביולי 1948. לא כן הדבר כלפי משוררת פלשתינית, דארין טאטור, הנוצרת בכיסי מכנסיה "אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי וְאֶת מַפְתְּחוֹת הַבַּית הָעַתִּיק", שתושביו נעקרו מביתם, שירתה בעיני השררה נתפסת להסתה מסוכנת. שררה שלטונית אינה מקבלת את זעקת דארין טאטור המשוררת, הכותבת, שנותר לה רק להיות "חַיָּה עַל רְסִיסֵי חֲלוֹמוֹת". את רסיסי חלומה כובלים בצו מאסר מאחורי בריח ומסגר, שהומר במעצר בית. שירתה בעיני השלטונות היא הסתה לאלימות, כי היא נודרת להמשיך להיות כל עוד הרגע עליה זורח - "אֶלְעַס אֶת הָאֲזִיק שֶׁלִּי", וגם מכריזה על מחויבות להימנות עם האומרים - "אֶשְׁרוֹף אֶת הַחֲשֵׁכָה".

נער עז וחמוש

ארבעה חודשים אחרי שכתב יעקב אורלנד התרסה שירית על מעשים במבצע "דני", המשורר נתן אלתרמן כתב על נער-חייל, ש"חִיֵּך בְּשִׁנֵּי חָלָב", וכשחצה בג'יפ את העיר החליט "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע" על ערבים נסים, ניסוי שחייב זקן ערבי להליט פניו לפני ש"דָּמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כֻּסָּה". היה זה מפגש בעיר ערבית בין "נַעַר עַז וְחָמוּשׁ נַעַר כְּפִיר" ובין "אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ אֶל הַקִּיר" - קיר הדמים. נתן אלתרמן לא נקרא לבית משפט בעוון הסתה ב-1948. כיום שררת שלטון בישראל מתייחסת לדארין טאטור "הַנֶּאֱשֶֶׁמֶת בְּעֵינָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט". המשוררת חשה שהיא "הַנִּרְצַחַת שֶׁבְּתוּלֶיהָ הוּשְׁמוּ בִּכְלוּב הָאַגָּס", ובזקיפות קומה ממשיכה לקרוא תגר על ההחלטה לכלוא אותה במעצר בית כשנתיים. לעבר כולאיה היא מכריזה - "כְּלָאוּנִי וְאָמְרוּ כִּי אֲנִי פּוֹשַׁעַת, וַאֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע...". קצין בחטיבת גבעתי, שכתב פקודות יום לחטיבה בימי המלחמה ב-1948, הוא זה שנשבר אל מול כפרים ערבים נטושים בחזית הדרום וכותב: "עַל כַּפּוֹת גְּבָעוֹת וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה, גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה". אף לא גורם אחד במערכת המשפט תבע את הקצין אבא קובנר לדין על שצעק – "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה", זעק ושאל מדוע אנחנו מבצעים בחזית הדרום מה שעשו לעיירה הבסקית גרניקה בספרד ב-26.4.1937, כשהגנראל-רודן פרנקו הורה על השמדת העיירה גרניקה. אין שום דימוי בשירתה של דארין טאטור, המגיע לדימוי "גרניקה", בו השתמש המשורר-הקצין אבא קובנר בזעקת הכאב לנוכח מה שביצעו חיילי חטיבת גבעתי בכפרי הדרום, מתוכם גורשו-נסו רבבות ערבים. דאררין טאטור מעדנת את הדימוי "כְּמוֹ תִּינוֹק אֶת חֵבֶל הַטַּבּוּר בְּשִׁנָּיו אֲני מְבַצַּעַת אֶת טֶקֶס הַפְּרֵדָּה... מַטְמִינָה אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי וְאֶת מַפְתְּחוֹת הַבַּיִת הָעַתִּיק", ממשיכה לחיות "עַל רְסִיסֵי חֲלוֹמוֹת שֶׁהוֹתִירוּ נְבִיאֵי הַמִּזְרָח לַתְּמִימֵים..."

עמק נכה

בראשית שנות החמישים לא האשימו בהסתה את המשורר אבות ישורון, שמחא על ההרס באגם החולה וגירוש כל ערביי הכפרים הערבים יָרְדָה וְדַרְדְרָה מעמק החולה – "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָה יָרְדָה... כָּל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ דַּרְדָּרָה, קוּלֵנוּ אָבַד בַּאֲגַמַּת הַחוּלָה ... בַּעֲלַת מוּם הַחוֹלָה, אֲחוֹתָה שֶׁל כִּנֶּרֶת...". המשורר רואה את עמק החולה כעמק נכה, כי נטבחו בו חיות בר נדירות וגורשו מתוכו גם ילדיו, בני המקום, בני הכפרים הפלשתינים יָרְדָה וְדַרְדָרָה.. בשיר "רַאחַת", שבתרגומו לעברית הוראתו "הלכה" עם הקונוטציה "ברחה", נשמעת ההתרסה ואי ההשלמה עם גורלה של אישה פלשתינית שנאלצת לברוח מביתה. בהתרסה הכואבת של אבות ישורון רואים שירה מאתגרת, ואילו את כאבה של דארין טאטור מבקשת שררה שלטונית להציג כהסתה ובשלב זה גם לתת לה שנתיים מאסר, חלקן מעצר בית. המשורר אבות יישורון הוא בין הבודדים, שבאותיות עבריות נתן ביטוי לכאבה של רועת הצאן ג'אמילה, שבעת מלחמה נאלצה לנוס מביתה מנתיבי הצאן ובתום מלחמה, כשבקשה לממש זכות יסוד לשוב אל הבית בו נולדה וגדלה נחשבה למסתננת. המשורר ד"ר אורי וייס, עמית באקדמיית פולנסקי שבמכון ון ליר ומרצה למשפט באוניברסיטת "בר-אילן" הוציא בימים אלו את ספרו "הַיֶּלֶד הַזָּר", בו הוא משתף את הקורא ב"לִבִּי מֵפֵר אֶת הַצַּו חוֹצֶה אֶת הַקַּו", משורר הגאה להיות ממשיכם של משוררים "שֶהִשְׁחִיזוּ קֻלְמוֹס מוּל קָלִיעַ" ואינו בוחל גם במילים "רוֹצְחִים גַּזְלָנִים". ומקונן על תורת ישראל שנפלה חלל "בְּלִי משִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" ומתריס בחרב הציונות, שמביישת "את הרמב"ם, את שד"ל, את מנדלסון, את אנשי חכמת ישראל ותורה עם דרך ארץ". כנגד ד"ר אורי וייס שבקולמוסו מפר את הצו וחוצה את הקו, הסתפקה מערכת אקדמית באוניברסיטת בר-אילן רק במנות גדושות של הסתה והתנכלות למעמדו כמרצה למשפט. כלפי המשוררת, שקולמוסה הוא נשקה מפעילה מערכת המשפט צווי מעצר, וכנראה מאותתת לכולנו – מה מצפה לנו. המשוררת הפלשתינית דארין טאטור, תושבת ריינה, נמצאת במעצר מזה קרוב לשנתיים. שלושה חודשים הייתה כלואה בבית כלא והיתר במעצר בית, והכל בגין שיר ופוסט שפרסמה באינטרנט. קבוצה של משוררים ואומנים מתגייסים עורכת ערב תמיכה לכבודה של דארין טאטור, שייערך ב-30.8 בתיאטרון יפו. ברשימה זו אני מבקש לתת חיבוק חם לשירה של משוררת הלועסת את אזיקיה ושורפת את החשיכה.