חוק הפטור מתור לקשישים בני 80 ומעלה איננו עומד במבחן המציאות והוא נעדר גם כל נוהל ביצוע. לכל היותר הוא בסטטוס של מי שנאה דורש, אך אינו מקיים, או בפראפרזה על אמרתו של אחד העם - אף שהכוונה היא טובה ביסודה - המעשה הוא בלתי-רצוי.
על-פי החוק החדש, פרי-יוזמתה של השרה לשוויון חברתי,
גילה גמליאל, אמור הפטור לחול במוסדות ציבוריים, כמו ביטוח לאומי, דואר ובנקים, אך לא במקומות המציעים טיפול רפואי, שמטבע הדברים נהירת הקשישים אליהם היא כמובן דומיננטית.
להלכה אמור, אומנם, החוק לחסוך לקשישים זמן ולהקל עליהם פיזית במאמץ הכרוך בעמידה בתור, שהוא לא אחת ארוך ומלא. הכל כמובן בהשראת המצווה של "והדרת פני זקן", המכבדת ומוקירה את ציבור האזרחים הוותיקים, ושלמרבה הצער אינה מיושמת אצלנו בארץ.
העדר סובלנות במציאות הקיימת כבר הצליח החוק הטרי, בן החודשיים, ליצור מתח ועימותים לא מעטים במקומות הציבוריים, ובמקרים מסוימים אף דווח על יציאה משליטה, כפי שאירע ביום קבלת הקצבאות של הביטוח הלאומי באחד מסניפיו.
כמי שמתקרב כבר לגיל ה-80, אני יכול להעיד על קוצר הרוח והעדר הסובלנות שמגלה הקהל הצעיר במדינה כלפי הקשישים במוסדות הציבוריים. לא אחת אני נתקל במי שהגיעו לגיל הגבורות, כשהם נכנסים לסניף הדואר שבמקום מגורי, העמוס לעייפה מדי יום בשעות הבוקר, כשבסך-הכל הם מבקשים לממש את זכותם החוקית. במקום ליהנות מהפטור של התור - הם נאלצים להמתין כמו כולם, כשאיש אינו מופקד על יישומו של החוק עבורם.
אם לא די בצרה שכזאת, הרי שיש גם מספר לא-מבוטל של קשישים בני 80 שפשוט מתביישים ליהנות ממימושו של החוק, ובכורח המציאות המרה הנכפית עליהם, הם מעדיפים להמתין בתור, כמו כולם, ובלבד שלא יצאו, חלילה, חבולים ומוכים בידיהם של חמומי-מוח, חסרי סבלנות וסובלנות מינימלית.
