בימים אלה משיבה הממשלה על עתירות שהוגשו כנגד חוק ההסדרה. אחת הטענות של המשיבה כנגד העותרים היא כי הם משווים את גזילת האדמות הפרטיות של הפלשתינים על-ידי ה
מתנחלים (שנעשה, לשיטת המשיבה, על-ידי - או לפחות בחסות ובתמיכה של - הממשלה) למה שעשו חברות גרמניות בזמן מלחמת-העולם השנייה ואשר בית-הדין הבינלאומי בנירנברג קבע כי הוא פשע מלחמה (מה שהמשיבה שוכחת להזכיר). זה, כלומר: השוואה שכזאת, הוא לטענת המשיבה דבר שאסור לעשותו במקומותינו. למען הדיוק, העותרים מדברים על קביעת בית-הדין הבינלאומי בנירנברג עצמה, שהתוקף שלה הוכר על-ידי כל אומות העולם, כולל מדינת ישראל.
ומה שבית-הדין הבינלאומי קבע היה מסמרות שהפכו לנכס צאן ברזל בדין הבינלאומי: שאסור לכוח כובש, למי מטעמו, או למי שנהנה מחסותו, לגזול מאזרחים בשטח שֶׁנֽכְבָּש (והיה למוחזק; או משוחרר) את רכושם או אף חלק ממנו. לכאורה, אפשר היה לצפות שקביעה כזאת, שאותה אימצה גם מערכת המשפט הישראלית מימי הבראשית שלה, תהייה מעבר לכל ויכוח בחברה הישראלית. אבל כנראה שאין זה כך. בראיונות שהעניקו נציגי המשיבה וגם נציגי המתנחלים (למשל, ראש מועצה אזורית כזאת או אחרת), עיקר השאלה שהם העלו הייתה מדוע לא יחילו אותם עקרונות הָמוּחָלֽים בישראל - למשל, שאם חלה טעות ובית נבנה בטעות על שטח פרטי של מישהו אחר והדבר נתגלה אחרי שנים יהיה זכאי אותו "מישהו אחר" לפיצוי אבל הבית שנבנה שלא כדין לא ייהרס.
אבל השאלה העולה מההתנצחות הזאת היא רחבה יותר. למעשה, השאלה היא מה בעצם הם השטחים ומה רוצה ממשלת ישראל לעשות בהם (או איתם). ושאלה נוספת העולה כאן - ואשר למעשה מעולם לא נדונה ברצינות - היא לא האם לכל אזרחי ישראל מגיע להיות שווים בפני החוק אלא האם יש מקום לכך שחלק מאזרחי החוק יהיו מעל לחוק.
כדי להשיב על שתי השאלות הללו, יש, ראשית לכל, לקבוע את גבולות הזירה: ואלה פשוטים להחריד.
בנימין נתניהו,
ברוך מרזל,
זהבה גלאון ואבו-מאזן - וכמותם כל העולם - מסכימים לפחות על דבר אחד: שהשטחים אינם מדינת ישראל. ציפי חוטבילי או
נפתלי בנט - וכנראה לא מעט מאזרחי ישראל וגם כמה מאזרחי העולם - רוצים שהם יהיו ישראל. זהבה גלאון ומחמוד עבאס - ואיתם מרבית אזרחי ישראל ורוב העולם, אולי כולל נתניהו - רוצים שהם לא יהיו מדינת ישראל. הסיבות לרצון של אלה או של האחרים לא ממש חשובות. חלקן דתיות, חלקן פוליטיות, חלקן מוסריות. בכל מקרה, ברוב המקרים הן טעונות במטען רגשי כבד.
והנה, למרות שכולם מסכימים שהשטחים אינם מדינת ישראל ושהחוק הישראלי איננו חל על השטחים ועל היושבים בהם, נדמה שדווקא המתנחלים נהנים מזכויות-יתר מופלגות. למשל, להבדיל מכל ישראלי אחר שגר מחוץ למדינת ישראל - וכפי שהובהר: מוסכם על הכל, מביבי ועד טיבי, שהשטחים אינם מדינת ישראל - הרי שרק הישראלים היושבים בשטחים יכולים, למשל, להצביע לרשויות הממלכתיות הישראליות: לכנסת. שלא כמו הישראלים היושבים בניו-יורק, מוסקבה, לונדון או בייג'ינג, שאינם יכולים לעשות זאת. יתרה מכך, שלא כמו הישראלים החיים במקומות אחרים שאינם מדינת ישראל, הישראלים החיים בשטחים נהנים מתקציבי מדינה לפיתוח, חינוך, רווחה, שלטון מקומי (מועצות מקומיות ואזוריות), שירותי דת, שיטור, הגנה וכיו"ב. וגם: הישראלים היושבים בשטחים פטורים מציות לשלטון המקום (במקרה זה: הממשל הצבאי) וצווי המושל כגון עוצר, כתר, מעצרי מנע וכיו"ב אינם חלים - לפחות באופן מעשי - עליהם.
יש בהם הטוענים כי "מגיע להם" שכן הם משלמים מיסים. אבל חוקי המס הישראלים מחייבים כל ישראלי בתשלום מס על הכנסותיו, בין אם הם יושבים בארץ, בין אם הם פועלים בחו"ל. הכנסותיהם חייבים במס. ואילו כאן, בשטחים, הם נהנים מפטורים שונים שהמדינה החליטה כי ינתנו למי שגר באזורי ספר למיניהם. ולבסוף, המתנחלים זוכים למתנות-חינם של השלטון במקום לא רק בפטורים למיניהם או בתקציבים שהיו אמורים לחול אך ורק בתוך מדינת ישראל, אלא גם להקצאות קרקע, לבינוי על-חשבון המדינה, להפקעה של אדמות פרטיות ומה שנקרא "רכוש נפקדים" לטובתם ולהגנה צמודה של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.
כך או אחרת, המציאות הזאת של "ללכת עם ולהרגיש בלי" שבה מקיימים כיבוש, משטר צבאי, אוכלוסייה מועדפת ומדיניות מעשית המאפשרת לקבוצה מצומצמת לנהוג כאדוני הארץ, כאשר מנגד מנסים לשוות למציאות הזאת תדמית מהוגנת של חוקיות, איננה מחזיקה מים. לא אצל מבקריה והפלא-ופלא: גם לא אצל אלה המצדדים בה. שכן אחרת כיצד ניתן להסדיר את חוק ההסדרה?
אולי, במקום לנסות ולהפוך עיגול לריבוע - או ריבוע לעיגול - תבוא הממשלה ותאמר לציבור מה היא בעצם רוצה: להפוך את השטחים לחלק ממדינת ישראל או שמא להכיר בכך שהם לא חלק מהמדינה ולנהוג בהתאם. נכון, בכל מקרה יש מחיר שאותו נצטרך כולנו לשלם, אבל לפחות יהיה סוף-סוף ברור לאוכלוסייה בארץ ובעצם לעולם כולו מה רוצה ישראל ומה היא מוכנה לשלם כדי לקבל את רצונותיה. וזו הינה השאלה הרחבה, מעבר לסוגיה המוסרית, החשובה כשלעצמה, של האם מותר למשינת ישראל לאפשר גֶזֶל של רכושם של מקומיים הנתונים תחת כיבוש לטובתם של מתנחלים - אפילו כאלה שבאו לשטחים בעקבות קריאתה של הממשלה. יש משמעמות ויש מחיר לכל אחת מהתשובות האפשריות לשאלה המהותית הזאת: מה רוצה ישראל לעשות בשטחים שכבשה. הגיע הזמן, לאחר 50 שנה, להציג את השאלה הזאת בעירומה, ללא תחפושות, בפני אזרחי ישראל.
