כבר מראש חודש אלול משתנה בנו משהו. הלבבות נפתחים והתקווה עולה כאור בהיר שמאיר אט אט, ואנו מביטים קדימה וזה כבר נפלא. אנו רואים אפשרויות, אנו צופים שינויים ואנו יודעים שהכל יהיה טוב יותר. אנו גם מוכנים יותר לסלוח. אנחנו רוצים לסלוח.
אבל חודש הרחמים והסליחות אינו שטר מחילה כולל לפוגעים ולמרעים. הוא איננו מקום בו נמחקים דברים ועוולות ומוחקים דפים. האדם, בליבו במעשיו במילותיו צריך לעשות מעשה.
הוא צריך לעשות חשבון נפש, להתוודות בפני עצמו, בינתיים, ולבקש סליחה אם פגע במישהו.
כי ימי הסליחות הם ימים להתנצלות ולעבודת המידות. אין הם ימים שפגיעות נמחקות וחטאים נעלמים. כל מהות עבודה השם היא עבודת המידות. עלינו לחצוב בליבנו, בנפשנו ולגלות איפה טעינו ומה עשינו רע.
אני רואה אנשים מנפנפים במודעת חודש הסליחות והרחמים ודורשים שתמחלו ותסלחו ותשכחו. ובכך כמו מוסיפים עוון על פשע. כאילו אם אינכם סולחים הרי החטא עליכם... זה נחמד אבל אין זה נכון. אם לא בדקנו עצמנו, אם לא ידענו לבקש סליחה – הרי שיש לנו שנה נוספת לחשוב טוב טוב על מעשינו ועל מידותינו. לבקש סליחה זוהי רמה מוסרית גבוהה מאוד. לא רבים יכולים. כי לצערנו, הרבה יותר קל למצוא הצדקה לעוול ולפתח את הרוע מאשר לסגור עניין ולהכות על חטא ופשוט – להתנצל.
ומצד שני - קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לסלוח למי שלא ביקש סליחה. זה ממידת החסידות אבל בלב תמיד תישאר פינה של פגיעה ומירמור. כדי שסליחה תהיה בלב שלם, אנו מצפים מן הפוגע שיבקש אותה. שיתנצל. שיקל על ליבנו. לא על ליבו שלו.
ומסופר על רב חשוב שנפגע ממיודעו ולפני יום הכיפורים הלך אליו וביקש ממנו בדמעות שיתנצל לפניו כי הוא מתקשה לסלוח.
ככה עובדים גדולי המידות. ככה עלינו לנהוג. חודש טוב!
