חזרה לבלפור ב"תרגום" עדכני

מפעם לפעם אני נתקל בניסיונות לדון בשאלה מה היה מספר היהודים והערבים בארץ-ישראל, בין הרבע האחרון של המאה ה-19 לבין מועד אישור תוכנית החלוקה (החמישית) מנובמבר 1947. הרציונל של דיון כזה מנסה להציע ולהצדיק בסיס כמותי לוויכוח ההיסטורי בשאלה מי היו אז תושבי ואזרחי האזור, שלימים הפך לשטח המנדט הבריטי על א"י (24.4.1920, החלטת חבר הלאומים)¹ וכיצד השתנה תמהיל דמוגרפי זה. בנתונים הנוכחיים, לאחר כ-70 שנות עצמאות של מדינת ישראל, לאחר למעלה מ-100 שנים של תהפוכות פוליטיות, אידיאולוגיות ובינלאומיות, כ-10 מלחמות ומאות היתקלויות אלימות בהיקפים ובעוצמות שונים בין "הטוענים לכתר", חזרה ליסודות ההם נראית אנכרוניסטית, שלא לומר בלתי-רלוונטית בעליל. תקופת הדיון מתחילה כאשר מספר האוכלוסין בחבל ארץ זה (ישראל +ירדן) הוא כ-5% ממספרם כיום.² כמעט כל נתוני היסוד הדמוגרפיים - בראש וראשונה ריבוי-טבעי, מאזני ההגירה שנתיים, מידת חוקיותם של נתוני הכניסה והיציאה מהטריטוריה, השפעות האמת של מהלכי המלחמות והשינויים הפוליטיים על מאזנים אלה ובעיקר חוסר כמעט מוחלט במיפקדי-אוכלוסין מסודרים במגזר הערבי - שאינם שלמים ואינם מהימנים. בחינה והערכה של נתונים חלקיים, שברובם סותרים אלה את אלה, ובאים ממקורות שונים, שמייצגים אי-רציפות ועקביות בדרך איסוף הנתונים, מיונם, בחינתם, רישומם ובקרתם, היא עבודת ניחוש ולא מחקר אוביקטיבי. בעבר, בנקודות זמן שונות, נעשו מספר ניסיונות להעריך את פרטי השינויים בתמונה הדמוגרפית האזורית. דוגמה חשובה אחת היא עבודתה הידועה של ג'ואן פיטרס.³ בתנאי הנגישות שעמדו לרשותה ולאור העובדה שכלל הנתונים הדמוגרפיים, אלה שהיו זמינים, שהוסתרו, שסולפו במתכוון ואלה שנערכו מתוך כוונה לשרת מטרות פוליטיות - גם עבודות מסוג זה הן עדיין עדויות חלקיות וחסרות. הוויכוח בסוגיות אלה אינו נוגע רק לדיוקים המספריים, אלא גם למהימנות ההנמקות וההסברים שניתנו לאירועים בעלי השלכות דמוגרפיות מהותיות, כגון: שינויי שלטון - אימפריה עותומנית, הצהרת בלפור, כיבוש צבאי בריטי, מנדט בריטי, הגירה ערבית, העליות היהודיות מאירופה טרום מלחמת העולם השנייה, מדיניות הספר הלבן הבריטי עד להכרזת העצמאות ועוד. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הבריחה הערבית, הכרזת המלחמה והפלישה הצבאית של מדינות ערב לישראל ובעיקר כיבוש יהודה ושומרון על-ידי ירדן וגירוש ערבים ויהודים מישובים מסוימים בעיקר בא"י המערבית כחלק ממהלכי המלחמה, היוו צעדים במימוש דה-פקטו של תוכנית החלוקה. הכישלונות הערביים במלחמת השחרור ובמלחמות שבאו אחריה וסירובם לקבל את תוכנית החלוקה והאיומים ב"סיבוב שני" במהלך מרבית שנות ה-50 ולמעשה עד לניצחון במלחמת "ששת הימים", הולידו שפע של סיפורים. חלקם נועדו "לתקן את ההיסטוריה", ולפתח נרטיבים לאומיים בחלקם מומצאים לחלוטין. אחרים ביקשו להפיץ נתונים שקריים על התמונה הדמוגרפית שלפני עידן המנדט ואישור תוכנית החלוקה, תוך התעלמות מקליטת פליטי השואה מאירופה, פליטי גירוש היהודים ממדינות ערב בעטיה של הכרזת העצמאות בישראל ועוד. מהלכים אלה עיוותו עוד יותר את התמונות האמיתיות. כחלק ממדיניות זו נמנעו הערבים בתקופת השלטון הירדני, מעריכת מפקדים באיו"ש מבוקרים על-ידי גורמים אוביקטיביים, שימרו פליטים אמיתיים ומדומים במשך דורות במעמד של פליטים במחנות ארעיים, לרבות כאלה שנפטרו מזמן, או היגרו למדינות אחרות. על כן, אינני מוצא שום טעם לחזור כיום לניסיונות חסרי הסיכוי הראלי לפענח את המציאות לאורך כל 130 השנים שבהן מדובר. התוצאה היחידה שיוליד ניסיון סרק מסוג זה היא בזבוז זמן. נראה שוב התבצרות בעמדות ידועות ומוכרות והתעלמות מהשינויים שהתחוללו על פני השטח באזור המנדט לשעבר ובמרחב המזרח-תיכוני. בעידן הפוסט-מודרני, כאשר כל מציאות ניתנת "לרקונסטרוקציה" מילולית חופשית כרצון מחוללה ולדיון פרשני "מעופף" בו נשאר כל אחד מקובע בנרטיבים הפרטיים שלו, הופכים דיונים היסטוריים, שרב מדי הנסתר בהם על הגלוי, לסימפוזיון אקדמי שאין לו תכלית יישומית. חייבים להתנתק מהדרך הישנה והבלתי-קונסטרוקטיבית ולעבור לדיון שעיקרו הכרה במציאות וחיפוש פשרה היסטורית מנקודת מוצא ריאליסטית. השינויים שהתחוללו ב-130 השנים שחלפו משקפים עובדות מוחשיות שאי-אפשר ואסור להתעלם מהן: א. בשטח המנדט הוקמו שתי מדינות-לאום: ישראל וירדן. ב. שטח המנדט של כ-115 אלף קמ"ר, מחולק כיום בין ישראל לירדן באופן שירדן שולטת ב-77% מהשטח בקירוב, וישראל שולטת בכ-23% ובכלל זה שטחי איו"ש. זו חלוקה בלתי מאוזנת בעליל, אבל ניתן לבנות סביבה כיום, וההדגשה היא על כיום, פתרון פשרה של הסדר מדיני ששני הצדדים יוכלו לחיות עימו, מבחינה מדינית, דמוגרפית, ביטחונית, ועל יסוד של שת"פ בניהול כלכלי ואקולוגי מוסכמים. ג. רוב תושבי ואזרחי ירדן הם פלשתינים בהגדרה המקובלת בקבוצה אתנית זו. לפיכך, יש במדינה זו כדי להעניק להם גם מענה לאומי בתחומי מדינה שהיא רובה ככולה ערבית-מוסלמית ועצמאית. בהנחה שגבולות הביטחון של ישראל יחפפו בקירוב רב את קווי-המתאר ההיקפיים הנוכחים של השליטה הישראלית (אין אפשרות ריאלית אחרת), יוכלו חלק מערביי איו"ש (הפליטים) לעבור לירדן ולהתבסס שם, ואחרים יקבלו אזרחות ירדנית ויוכלו להישאר כתושבים באיו"ש, במתחמי-מגורים מוסכמים. ד. הסדר ברוח זו יהיה בסיס להסדר מדיני אזורי סימולטני בין ישראל למדינות הסוניות המתונות, שיושלם באמצעות הסכם אסטרטגי בערבות אמריקנית, שיוכל לרסן את רוסיה אך יכוון בעיקר לבלימת התפשטותה של אירן והשיעה הקיצונית במרחב. כחלק אינטגרלי מכל מהלך מדיני אזורי שיהיה לו סיכוי, חייבת ישראל לוותר בפומבי על רעיון שתי המדינות בארץ ישראל המערבית ולהציב במקומו רעיון מעשי, תואם הצרכים הביטחוניים והלאומיים שלה. פרוש הדבר, ויש להדגיש זאת בכל מו"מ, הוא התפשרות על כל תביעה נוספת לאיזון גאוגרפי בינה לבין ירדן, כפי שראוי היה לדרוש על יסוד הצהרת בלפור. ישראל תוכל לחיות בשלום גם עם פדרציה ירדנית-פלשתינית אם זו תהיה הבחירה הערבית, אולם בחסות הסדרי ביטחון והסדרים מדיניים מתאימים. לאחר סיום המלחמה בסוריה, על-רקע הוויתור האמריקני לרוסיה על הגמוניה מעצמתית אזורית כוללת, המהלכים האירנים האזוריים והקשרים המתהווים בין אירן לטורקיה בשל האינטרס המשותף שלהם נגד כוונות הכורדים להכריז על מדינה עצמאית, יתקבע המזרח התיכון בהיערכות חדשה בשנה-שנתיים הקרובות. זה הזמן בו על ישראל לעצב מחדש גם את מציאות הביטחון הלאומי שלה. עניין זה הוא קריטי ואם יטופל נכון ובנחישות, אולי ימנע מלחמה אזורית בעתיד הלא רחוק. חייבים להשליך לפח הפסולת של ההיסטוריה את כל החלומות ההזויים - אלה שעוסקים בשאלה כיצד לחסל את ישראל, אלה שעוסקים בשאלה כיצד לעזור "למחסלים" להשיג את מטרתם בטווח זמן מעט ארוך יותר, אבל גם אלה שסבורים שנוכל לממש כל מה שנרצה כאשר נתעורר משנת-החורף ונחליט על כך. בהזדמנות זו שהמזרח התיכון מבצע "כיול מחדש" שת מאזני-הכוחות וההיערכות הגיאו-פוליטית, צריכה ישראל העצמאית והריבונית להשתתף בכך באופן פעיל. לא תהיה לה הזדמנות נוספת לטעון למעשים שנעשו בהיעדרה או מאחורי גבה רק מפני שלא הייתה זמינה להתערב בהם בזמן ובאופן הנכונים.