הציבור החילוני מקבל אותם בידיים פרושות באהבה ובהבנה גדולה. יש שאפילו שמחים בשבילם. "הם ניצלו"! מן הבערות, מן החשיכה, מן ההגבלות. הם שמחים לגלות להם מרזי ומנעמי החיים. הם מחבקים אותם, את היוצאים בשאלה. את אותם מבולבלים ומיוסרים שמחפשים לעצמם מזור ונחמה ובחוץ. הם חושבים שהם מבינים. הם שמחים ל"שחרור" הזה מ"כבלי הדת". כאילו לנטוש דרך שכזו אל חברה זרה זה שחרור מכבלים. גם זה, לכאורה.
אבל זה לא פשוט כלל. אין משנה סדורה לחיי חילוני. ואם יצאתם כי רציתם לכייף – זה לא מספיק. וסיבות רבות לנטישה - יש הנוטשים בטריקת דלת ובכעס, יש הנוטשים מחמת מחנק ההלכות והדרך, יש הנוטשים במבט מפוקח ובצלילות הדעת. ובודאי יש עוד.
ובעוד החוזרים בתשובה, די רבים, מוצאים מקום חדש ומחבק, מוצאים משנה סדורה והלכות ברורות (בערך...) כיצד לנהוג, יש חגים ושבתות, בתי כנסת לשלוש תפילות ביום, שיעורים ומפגשים שכל כולם חיבור למקום החדש אליו הגיעו, הרי שרבים מן היוצאים בשאלה תוהים ומבולבלים ונעים לפעמים כמו על-פי תהום.
הלם העולם החיצוני, ריבוי האפשרויות ומנגד – אובדן הקשר לעתים עם המשפחה. לפעמים ניתוק מן האישה, מן הילדים. אין בזה שום יופי. זהו סוג של קריעה. כאב חד בלב. לא תמיד המילה חופש מכבלים לכאורה היא טובה כל כך. לפעמים האדם כבול בעצם ליצריו,
לחלומותיו, למאווייו, לתסכוליו, וזה – גם זה קשה.
אלו המגיעים למקום מסודר ומוגדר, לחברה מוגדרת, יכולים למצוא לעצמם מקום טוב ולהרגיש טוב עם עצמם. אבל לצאת סתם ככה – זה לפעמים להיות לבד. מאוד לבד. לפעמים זוהי קריעה כואבת. כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף-מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה-שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה-שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי-טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי-אֲדָמָה"
(שאול טשרניחובסקי)
מאז ומעולם שינו צעירים מדרך אבותיהם, שאילולא כן, היינו כולם כאדם הראשון, כנוח. אבל כך העולם בנוי. צעירים נוטשים, ומחפשים מקומות אחרים, מגלים דברים, ממציאים. דתיים נוטשים לעולם החילוני ומביאים מביתם רעיונות ומחברים אותם בדרכם לעולם החדש שלהם, חילוניים מגיעים לעולם הדתי ומביאים מידיעותיהם, מהבנותיהם. ומעשירים את התרבות הדתית. וכך העולם משתנה לטוב ולמוטב.
יוצא בשאלה מפורסם שהשכיל והצליח מאוד לחבר בין לימודי הקודש לבין חייו אחר כך, היה העיתונאי ואיש הרוח המפורסם
אדם ברוך ז"ל. הוא "פעל כפרשן בתחומים שבין המסורתי למודרני בראי ההלכה כשהוא מזדהה עם עצם תפיסת ההלכה שנקבעה בגלות על פני תפיסת ההלכה של בית שני ולפניה. מתוך כך צידד פעמים רבות בתפיסות בעולם החרדי הליטאי על פני תפיסות יהודיות אחרות.... תיבתו התמציתית בנושאים אלה, מעידה על ידיעה רחבה והבנה מעמיקה בתחומי היהדות השונים, ובעיקר בממשק שבין מוסר, רוח ההלכה והלכה, ומכאן מעמדו כמורה רוחני בלתי מוצהר" (מתוך ויקיפדיה).
היום יש עמותה המסייעת ליוצאים בשאלה, עמותת "הלל" וזה טוב. כי צריך סיוע, אבל זה לא מספיק.
ובינתיים, בחסות האינטרנט, אותו אינטרנט ש"גילה" להם מה קורה בחוץ, ובעיקר בעזרת הפייסבוק, מתגבשת לאט-לאט קבוצה גדולה של יוצאים בשאלה שמתרבה והולכת, בה הם דנים בקשיים, ויש רבים, הם הרי לא חונכו לחיים מסוג זה שבחוץ. והחיים במסגרת הדתית אינה רצוייה להם מאוד. חלקם מוצאים מקום, משתחררים, מניחים תרמיל וקפוטה. חלקם נודדים ומחפשים ומתלבטים... כי החיים זה לא רק היום שאחרי העזיבה, זה עוד הרבה שנים אחרי... ומה יהיה בהם?
וקשה הקריעה אך לא רוצים לחזור. הזמן חולף והקשיים לא תמיד. אז לצאת בשאלה זה לא תמיד שמחת שיחרור, לפעמים זוהי בריחה, אלו לבטי הנפש וכאביה. זוהי קריעה שלפעמים כואבת עד ימצאו מנוח לכף רגלם.
"וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,
נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי-חַיָּי.
וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים... וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?
עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ..." (שאול טשרניחובסקי)
