הַנֶּעֱלָם שֶׁמִּצְוָה לְסַלֵּק הַנֶּעֱלָם שֶׁמִּצְוָה לְסַלֵּק הוּא עֲמָלֵק זוֹ גְּזֵרֶה מִן הַשָׁמָיִם מִמֶּנָּה חוֹמֵק קַיָּם וְלֹא קַיָּם רוֹצֵחַ וְאֵינֶנּוּ חוֹשֵׁש צֶאֱצָאוֹ וְחֲלִיף הַנָּבִיא לִהְיוֹת דָאעֶׁש וְעַל מוֹחַ תְּמִימִים מְלָחֵשׁ אֲסַפְסוּף ארור זֶה פָּשַׁט לוֹ וְהִתְרַוַּח מֵהֵר לַעֲרוֹף רָאשִׁים בִּשְמוֹ יִתְבָּרַךְ כְּחָלִיף הַנָּבִיא סֵיפוֹ וְחַרְבּוֹ לֹא זָנַח לְפִיכַךְ נֶאֱמַר מְחֵה זִכְרוֹ אַל תִּשְכַּח וְאוֹר עַל צִיר הָרֶשַׁע בַּל יִזְרַח הפרוטוקולים של זקני ציון בשולי הכתוב בחריזה, יאמר כי הפרוטוקולים של זקני ציון לובשים עור וגידים ועל מובאים כאן דברים שנכתבו בספר שבא לְצַטֵּט חלק מִתֹּכֶן הפרוטוקולים של "חכמי ציון" (הידועים כפרוטוקולים של "זקני ציון") התייחסות לחבור מרושע זה נכתב על-ידי אדם בשם עג'אג' נוויהצ', ובו כתב בין היתר: המערכה הראשונה בין בני ישראל והעמים "הערבים" המכונים על ידיו "בני כלל הערבים" בְּפָלַסְטִין, שממערב לירדן, (מתכון בביטוי ערבים לתושבי הארץ - הכנענים שלדידו הם ערבים) ואלה שיושבים בחלקים שונים ממזרח לירדן, הייתה המערכה הכוחנית הקשה ביותר וארוכת השנים, שמצוה משה לנהוג בקשר לִמְחוֹלְלֶהָ כמוצא פיו במערכה בה מדובר ואשר הייתה בין בני ישראל והעמלקים. המחבר מתמצת בעניין זה את הדברים כדלהלן:
1. העמלקים הם הערבים הראשונים כעם עתיק בעל עצמה חזקים ויציבים, שבמזרח סיני-מדרום לפלשטין (נתן לפרש פָלַשְׂטִין -רצועת עזה של ימינו) הם (העמלקים) שעמדו מול בני ישראל בצאתם ממצרים בהנהגת משה, כדי למנוע מהם להשתלט על הארץ ולרשת אותה, המכונה בתורת בני ישראל "המולדת הלאומית הישראלית" משה ויהשע חזו במלחמה זו בסיני, וְיִסְדּוּ את מורשת עם ישראל, שכינויים היה אז "בני ישראל" ובהמשך כונו "מורשת היהודים" זאת כאשר נקראו יהודים. כך כותב המתרגם -מחבר עג'אג' נוויהצ'.
2. בהמשך לאמור קודם לכן, ציין כותב המחבר עג'אג' נוויהצ', הוא כם אומר כי המדינים הם ערבים בעיקר כולל בני קידר והישמעאלים. לבסוף מגיע עג'אג' נוויהצ' אל הָמָן האגגי העמלקי, שלדבריו הוא המנהיג הערבי האציל הדגול והגדול בדורו. (משום מה מתלבט עג'אג' נוויהצ' בתואר "האגגי" שֶׁנִּתַּן לְהָמָן במגילת אסתר, ואיננו מצליח להגיע למשמעות הכינוי ה"אגגי", כמְשַׁיֵּךְ את המן ל"אגג" הוא
מלך עמלק בימי שאול המלך. עג'אג' נוויהצ' מעדיף לפאר את המן בכנותו ערבי אציל רם מעלה) . אם צודק הנמחבר בהסתמכו על הכתוב בפרוטוקולים (המגמתיים שכל מטרתם ללבות שנאת ישראל בעולם כלו), אזי מדובר בעמלק ואם נסכים לפרשנותו הרי "העמלקים" הם "הערבים" (כבר נאמר במסגרת זו, כי הכינוי "ערב" (عرب) הוא כינוי בפי עמי ערב לבדווים תושבי המדבר) ואם אומנם צודק ההמחבר בהסתמכו על הכתוב בפרוטוקולים הרי הוא בכך גוזר עליהם "מחיקת שמם" מתחת השמים. ומכיון שעג'אג' נוויהצ' הוא מצטט גם מתורת משה, הרי שגורל העמלקים נחרץ על-ידי אלוהים וזה לבטח איננו מתישב עם הגדרתו אותם "לוחמים אמיצים", כי הרי בתורה הם מתוארים כמזנבים בנחשלים, כלומר מן העורף ובכך פעלו כ"מוגי לב" ולא "כלוחמים אמיצים". לא בכדי אמצו צאצאי העמלקים את מעשי רצח אנשים חפים מפשע מן המארב, ותכונתם כמוגי לב הפוחדים ממלחמה פנים אל פנים.
עד כאן לגבי הפסוק המיסים את פרשת כי תצא שאומר: "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אֹיְבֶיָך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה תִּמְחֶה את זֶכֶר עֲמָלֵק מתחת השמים לא תשכח" (כה/יט).
התנהגות הלוחם במלחמה הפרשה בדברים אלה מפי משה: כי תצא למלחמה מול אויב שמצוה עם ישראל להלחם בו וכאן לא מדובר בעמלק הצר המר והאכזר של עם ישראל בכל הדורות, אלא הכתוב מתכון אל הכנענים אל העמים היושבים בארץ אשר אליה עם ישראל עומד להכנס שנאמר בקשר אליה: וְנָתַן (אלוהים) אַרְצָם נַחֲלָה, נַחֲלָה לְיִשְׂרָאל עַמּוֹ (תהלים קלה/יה)׃ נשוב אל דברי רש"י שהובאו בקשר להורשת הארץ לישראל, שם אמר: הגויים אומרים על ישראל "גזלנים" אתם, כובשים ארצות שבעה עממים, ואנו אומרים כי כיבוש זה לא נעשה מדעתו ורצונו של עם ישראל, אלא מדעתו ורצונו של הקב"ה, שהוא אדון כל הארץ (כל העולם) ובכללם ארץ כנען, רצה הקב"ה נתנה לכנענים, רצה הקב"ה נטלה מהם ונתנה לישראל. כיון שאלוהים קדש את ארץ כנען בקדושתו ואילו אלה (הכנענים)שנתן להם לשבת בה, כפרו בו ולא עבדו אותו, הם עסקו במזלות וכוכבים ובעבודת אלילים. והרי אמר הקב"ה: לא לשם כך הושבתי אתכם בארץ זו, על כן אני נוטלה מכם ונוֹתְנָהּ לעם אשר בחר בי כאלוהיו לְעָבְדֶּנִי. נשוב לראשית הפרשה שמתחילה בפסוק: כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו וגו..(כא'/י) זאת כאשר ישראל כבר גבר על הכנענים והכניעם, ברם אלה שלא נלחמו נגד ישראל הם יהיו שבויים לישראל ובכללם נשים. אל אמה הכתוב מזהיר את הלוחם מישראל ומצוה עליו להתנהג בצורה מוסרית אף אם מדובר באויב (שאיננו כעמלק) ומוסיף לֹאמַר והיה ובמהלך המלחמה: וראית בַּשִּבְיָה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגו'... (כא/יא) מבלי "שתבוא אליה", עליך להתחשב ברגשותיה על שנשבתה
לא לבוא אליה במשך חדש ימים ואז תבוא אליה כאשתך. והיה ולא תַּחְפֹּץ בָּהּ לאחר ביאתך אליה, לא תתעמר בה ולא תנהג בה כחפץ למכירה, תן לה את
כבודה כאשתך ועובר אל האישה השנואה והאישה האהובה והיחס של הגבר אל צאצאו ומזהירו לבל יבכר את בן האהובה על בן השנואה. ועובר משה ליחס אל העמים, בני עמון ובני מואב, שהתאכזרו לישראל בדרכו לארץ שלא יבוא בקהל ה' גם דור עשירי ומנמק כי בלק שכר את בלעם לקלל את ישראל. וומצד שני שלא לתעב אדומי כי הם מצאצאי עשו אחי יעקב ולא מצרי כי גר היה ישראל בארצו. עד כאן מן המשתמע כי תצא למלחמה וכל הנובע מכך ודרכי ההתנהגות.
כללי התנהגות ישראל בשבתו בטח בארצו משה עובר אל כללי התנהגות האדם בישראל לאחר שישב בארץ סופית והתנחל בה מתחיל משה מדברים קטנים אך חשובים בנזיקין כגון לעשות מעקה לגג. לא להזיק לאדמה בְּזָרְעוֹ אוֹתָהּ כִּלְאָיִם, בכל הנוגע ליחסים שבינו לבין אשתו מזהיר משה את הגבר לבל יעליל עליה עלילות שוא כי מאס בה. וביחסים בין אדם לחברו: להשיב אבדה לבעליה, לא תוכל להתעלם (כב'ג) לעזור לאדם בעת צרה, לא רק לאדם אלא גם להתנהג בחמלה וברגישות בבעלי חיים. לא תַּחֲרֹשׁ בשור ובחמר יחדו (כב/י) . לא תחסם שור בדישו. (כה/ד) להתחשב אפילו ביונה הרובצת על אפרחים או על הביצים - לא תקח האם על הבנים.(כב/ה) גם ביחס לבהמה אפילו של שונא נאמר: כִּי תִּרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג/ה). ועוד ביחס האנושי לאדם מישראל: לא תסגיר עבד אל אדניו....עמך ישב ...בטוב לו, לא תוֹנֶנּוּ.(כג/טז,יז) ולא תשיך לאחיך נשך כסף ועוד מזהיר העושה עושר ממעשה זִמָּה כי תרומתו לַקֹּדֶשׁ היא תועבה ואיננה מקובלת בבחינת אתנן זונה וכמובן לא מכפרת. משה הזהיר עוד כי הנודר נדר עליו לקים נדרו. ואם תבוא לכרם רֵעֶךָ אכל כאות נפשך אך אל כֶּלְיְךָ לא תתן וכן לגבי קָמַת רֵעֶךָ. כן מהיר את האיש בכבוד האישה. ומזהיר עוד לא תעשוק שכיר מאחיך או מגרך ולא תלין שכרו. ובקצרך קצירך השאר שכחה לגר ליתום ולאלמנה. צריך לזכור כי החוקים או המצוות בהם מדובר נחקקו לפני כארבעת אלפים שנה והם שרירים וקימים שתכליתם היא להסדיר את יחס האדם לאדם ויחס האדם לרכוש הזולת ויחס האדם לחי ולצומח, לעבד, לחייב את האדם בשמירה על כבוד האדם ולא פסח על יחסי המין בין קרובים ורחוקים. וחזר והדגיש חובת השמירה על זכויות השכיר. כן קבע כללים בכל הנוגע להטהרות הגוף ולבריאות האדם, ולחוקי המוסר והתייחס גם לעושק לגזלן ולגזלה. כולל איסור
הלבנת הון הון שמקורו מפוקפק, דברים אלה עשו את התורה תורת חיים תמימה משיבת נפש. נקבעו כללים גם לנידון למות שנתלה, נאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא. (כב/כב,כג) יש להתייחס באמון לדברי האישה האומרת כי נאנסה והשמירה על כבודה. משה חוזר פעמים רבות בתורה ביחס לשלושת בעלי המעמד החלש בעם: לגר ליתום ולאלמנה ואף קובע מקור מחיה להם בכך: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה.(כה/כ,כא) . הדגש תמיד בשמירה על צלם האדם. ולא פוסח על היחס לחי ולצומח ולאדמה ושימור כוחה לטובת האדם. וחשוב מכל שמירה על צלם אנוש בכלל . וזאת התורה אשר שם משה בפני בני ישראל אשר מורה ומזהירה.
בֶּן אָדָם הִשָּׁמֵר בְּכֹל דְּרָכֵיךָ כִּי כֹּל הַטּוֹב הֻפְקַד בְּיָדֶיךָ הַמִּתְחַזֶּה לֹא יְבַקֵּשׁ טוֹבָתְךָ קַח זֹאת תּוֹרַת חַיִּים לְפָנֶיךָ זָכוֹר כִּי אֵינְךָ יָחִיד בָּעוֹלָם הֲוֱה אָדָם רָגִיל לֹא מֻשְׁלָם וְדַע לְהִתְרָחֵק מִשִּׂנְאַת חִנָּם כִּי עַל הָאַהֲבָה הָעוֹלָם קָיָּם אַמֵּץ לְךָ תַּמְצִית דִּבְרֵי מֹשֶׁה רָאִיתָ עוֹשֶׂה רַע אַל תֶחֱשֶׁה אַל תִּתְעַלַּם מִמְבַקֵּשׁ מַחֲסֶה וְעַל עוֹשֵׂי עַוְלָה אַל תְּכַסֶּה אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת וְזָכוֹר שֶׁטּוֹב שֶׁתַּעֲשֶׂה עָלֶיךָ יִשְמוֹר וְכִי דָּבָר לֹא נֶעֱלַם בַּתּוֹרָה דִּבְרֵי אֱמֶת גְּנוּזִים עַד נְהוֹרָא וְיֵשׁ גָּם אֶלֶּה שֶׁלַּתּוֹרָהּ בָּזִים וּמְשַׁדְרִים רוּחַ רָעָה וֻתְּזָזִים אַל תַּטֶה אָזְניך וּמְהֶם רְחַק וּבְמוּסַר הַתּוֹרָה אֲחוֹז וּדְבַּק הֵם בְדָלֶת אַמּוֹתֵיהֶם יָגוּרוּ יַעֲדִיפוּ אֱלִילִים בֻּּדְהָה וְגוּרוּ הֵם גָּם לֹא מְסֻגָּלִים לְהַחֲכִּים מִפרקי אָבוֹת וּמוּסַר חֲכָמִים הֵם יִרְעוּ רַק בִּשְׂדוֹת זָרִים וְתוֹרַת מֹשֶׁה יִהְיוּ מַמְרִים כִּי זֶה בְּלִמּוּד וְעִיּוּן וְרָצוֹן לָדַעַת הוּא כָּרוּךְ לַמְרוֹת שֶׁהֻנַּח לִפְנֵיהֶם כְּשֻלְחָן עָרוּךְ יַעֲדִיפוּ לִטְמוֹן אֶת רֹאשָׁם בָּחוֹל עַל שַׁאֲנָנוּת זוֹ אֵין לִמְחול. 